הפסד נוסף ליבואנים מקבילים בסוגיית תעודות המקור: בית משפט השלום בראשון לציון דחה לאחרונה את תביעתה של יבואנית בשמים ביבוא מקביל, לאחר שלא הצליחה לשכנע את בית המשפט כי שלילת מעמד המקור של הבשמים שייבאה נעשתה שלא כדין. עם זאת, באמרות אגב נאמרו דברים נכוחים ביחס למדיניות האכיפה של המכס בתחום כללי המקור ביחס ליבוא מקביל. כדאי לקרוא.
א.פ.י חורי הפצה בע"מ עוסקת ביבוא והפצה של בשמי ומוצרי קוסמטיקה. בשנים 2010-2011, ייבאה החברה מגוון בשמים ממותגים מארצות הברית, כאשר אלו מלווים בתעודות מקור שהוצאו על ידי הספקים השונים. לימים, ביקש המכס לאמת את תעודות המקור, אולם מכיוון שביבוא מקביל עסקינן, והספק אינו היצרן, לא ניתן היה לספק למכס את רשימת המרכיבים ומקורם. משמעות הדבר היא כי לא ניתן היה להשלים את האימות, ועל כן נשלל מעמד המקור של הבשמים על פי הסכם הסחר רטרואקטיבית, וכתוצאה מכך נוצרו הפרשי מסים לתשלום. המכס הוציא, אפוא, ליבואנית הודעת גירעון בסך של כמיליון ₪, וזו הגישה תביעה נגד החיוב לבית המשפט.
בראש ובראשונה, טענה היבואנית כי הבשמים שייבאה ביבוא מקביל הנם זהים לחלוטין לאלו שיובאו על ידי היבואן הרשמי, ולכן עמידה דווקנית על דרכי הוכחת המקור הקבועות בהסכם הסחר, ובמיוחד הצגת פירוט המרכיבים, מערימה קשיים מיותרים על היבוא המקביל, פוגעת ברווחת הצרכן הישראלי ואינה מוצדקת משום בחינה.
שנית, נטען כי סעיף 14(ב) לצו תעריף המכס, עליו מסתמך המכס בעמידתו על תעודת מקור כהוכחה בלעדית למקור הטובין, הותקן בחוסר סמכות, שכן סעיף 9 להסכם הסחר בין ישראל לארצות הברית מאפשרת למכס לוותר על תעודת המקור במקרים מסוימים, ולכן הקביעה בסעיף 14(ב), לפיה תעודת מקור הדרשת בכל מקרה, שוללת את סמכות המדינה להפעיל שיקול דעת לפי סעיף 9. מכיוון שסעיף 14(ב) עלול להטיל מכס על סחורה שאחרת הייתה פטורה, מן הראוי היה כי תאושר על ידי ועדת הכספים של הכנסת, אולם התקנת הסעיף לא אושרה שם, ומכאן שסעיף 14(ב) אינו תקף (שאפו לבאי כוח היבואנית על הטענה היצירתית!).
בית המשפט דחה, כאמור, את התביעה, וקבע כי החלטת המכס לפסול את מעמד המקור של הבשמים הייתה סבירה, ומבוססת על הפסיקה הנוהגת.
מהבחינה העובדתית, קבע בית המשפט כי הראיות (הרבות למדי!) שהביאה התובעת להוכחת מעמד המקור של הטובין אינן מספיקות: כך, למשל, הסתמכות היבואנית על הכיתוב MADE IN USA, שהופיע על אריזות הבשמים, אין בו די, שכן כיתוב כזה אינו מעיד בהכרח על עמידה בכללי המקור שבהסכם הסחר (35% תשומה מקומית), ודי בכך שהבושם עבר עיבוד סופי בארצות הברית כדי שלפי הדין המקומי ניתן יהיה להוסיף את הכיתוב הנ"ל על גבי האריזה; גם הזהות בין מספרי האצווה של הבשמים שיובאו ביבוא מקביל לאלו שיובאו ביבוא רשמי לא הספיקה, ובית המשפט קבע כי המסקנה שמבקשת היבואנית לגזור מזהות מספרי האצווה – לפיה מדובר בפס ייצור אחד שחומרי הגלם בו זהים - היא טענה עובדתית הטעונה הוכחה, ולבית המשפט אין ידיעה שיפוטית בעניין; לסיום, לא העניק בית המשפט משקל ראייתי גם לאישור חתום מטעם נשיא לשכת המסחר האמריקאית, במסגרתו הובהר כי בהתבסס על המסמכים שהוצגו בעת החתימה על התעודות ועל הצהרות היצואן, יש יסוד להניח כי הטובין יוצרו בארצות הברית, וזאת מפני שהאישור לא כלל התייחסות לנתוני הייצור של הטובין ולעמידתם בכללי המקור, או להסכם הסחר בכלל.
"עולה מן המקובץ", קבע בית המשפט, "כי התובעת הביאה ראיות לא מעטות לכך שהטובין הם מקוריים, אשר יוצרו על ידי היצרן המקורי בארצות הברית. יחד עם זאת, לא הובאה הוכחה לעמידה בכללי המקור, ובפרט לא באופן הנדרש בהסכם הסחר, דהיינו בדרך של תעודת מקור תקפה, שהוצאה לאחר בדיקת הנתונים, או בדרך של מסירת הצהרה בדבר נתוני הייצור המדויקים, מהם ניתן ללמוד על אחוז ערך המוצר שיוצר בארצות הברית וכיוצא באלה, בהתאם לכללים המפורטים בהסכם הסחר".
בית המשפט דחה גם את הטענה, לפיה לא היה שר האוצר מוסמך להתקין את סעיף 14(ב) לצו תעריף המכס. ראשית, נקבע כי טענה כזו מן הראוי היה לתקוף בתקיפה ישירה בעתירה מנהלית או בבג"ץ, ולא בתקיפה עקיפה אגב הליך אחר; שנית, נקבע כי סעיף 14(ב) אינו שולל מהמדינה את הסמכות להפעיל שיקול דעת, שכן ממילא סעיף 9 ההסכם, המקנה למדינה את הסמכות להפעיל שיקול דעת, הוא ממילא החריג לכלל ולא בגדר חובה, ועל כן לא נדרש אישור ועדת הכספים של הכנסת. עם זאת, קבע בית המשפט כי "טענת התובעת כי במסגרת סעיף 14(ב) שללה מעצמה מדינת ישראל את שיקול הדעת המוקנה לה בהסכם הסחר לוותר על תעודת מקור, על בסיס של "כל מקרה לגופו", היא טענה שאין להקל בה ראש... מעדותו של מר דוד חורי (ראש מחלקת כללי מקור בהנהלת המכס – א"א) עלה בבירור כי המכס מעולם לא עשה שימוש בסמכות זו... להשקפתי, הפרשנות שאימץ המכס לסעיף 14(ב) אינה מתחייבת מלשונות של ההסכם ואף לא מתכליתו להגשים את הסכם הסחר (שהרי ההסכם עצמו מותיר למכס שיקול דעת). מדיניות המכס, אשר התפרק לחלוטין משיקול הדעת המסור לו בהסכם ושלל מעצמו באופן גורף את האפשרות להכיר – במקרים המתאימים לכך – בזכאות להטבת מכס גם בהעדר תעודת מקור, אכן אינה נקייה מקשיים ואף ספק אם היא מתיישבת עם עקרונות מקובלים של המשפט המינהלי".
אשר לבעייתיות שבעמידת המכס על אימות תעודות מקור ביבוא מקביל, קבע בית המשפט כי התשתית הדלה שהוצגה ביחס לסוגייה עקרונית זו אינה מאפשרת לו לקבל את טענת היבואנית, אך עם זאת נקבע כי מן הראוי היה שהמכס ייתן את הדעת בעניין זה: "בהחלט ניתן היה לצפות, כי במסגרת יישומו את הסכם הסחר, ייתן המכס דעתו גם להיבטים הקשורים ביבוא המקביל, ומהעמדה שנקט המכס בפניי עולה בבירור כי לא כך הוא, וכי סוגייה זו אינה באה כלל בגדר השיקולים הנשקלים על ידו, בין במישור העקרוני ובין ביישום פרטני של כל מקרה לגופו... הדעת נותנת, כי ככל שיתברר כי אכן נמנעת מהיבואנים המקבילים האפשרות לעמוד בדרישות הסכם הסחר, ומטעם זה בלבד נשללת מהם הטבת המכס באופן הפוגע בתחרות וחותר באופן מהותי בתכליות היבוא המקביל – הרי שמדובר בשיקול כבד משקל, אותו על המכס להביא בחשבון, אחרת יוצא שזרוע אחת של מדינת ישראל פוגעת באינטרסים ובמדיניות אותם מקדמת ומעודדת זרוע אחרת שלה".
אם כן, היבואנית אמנם הפסידה בקרב, אבל אמרות האגב של בית המשפט בנושא כבילת שיקול הדעת המינהלי שהוקנה למכס בסעיף 9 להסכם הסחר, וכן האמירה בדבר אופן הפעלת שיקול הדעת של המכס בנוגע ליבוא מקביל, פותחות פתח צר לשינוי המדיניות בעניין. כידוע, אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה, והלוואי שיבואנים מקבילים ימשיכו להילחם במדיניות המכס בנוגע להוכחת המקור של מוצריהם. המערכה קשה אך אינה אבודה, ויש אפשרות לנצח בה.
[ת"א 27667-05-17 א.פ.י חורי הפצה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ, פסק דינה של כב' השופטת כרמית בן אליעזר מיום 11.5.20. את היבואנית ייצג עורך הדין אהוד קורנפלד, ואת המכס ייצגה עוה"ד ריטל בן דוד מפרקליטות מחוז תל אביב].