בית המשפט העליון המתיק, לאחרונה, עונש מינהלי שהוטל על חברה לעמילות מכס שלכאורה עברה עבירה על דיני המכס, באופן שצמצם את תקופת המחיקה מהפנקס מארבעה חודשים ל-45 יום.
העובדות
מזה 20 שנה, עוסקת חברת הלנס בשילוח בינלאומי ובעמילות מכס. אין מחלוקת, כי במהלך כל אותן שנים, לא נפל כל דופי בהתנהלותה של החברה. בשנת 2018, פנה אליה יזם בהצעה לפתח רעיון חדשני של ייבוא אישי של צעצועים מסין לישראל דרך הים, באמצעות אתר ייעודי שיפעל בדומה לאתרי הסחר הקמעונאיים, כגון אמזון או אליאקספרס. בעוד שבלדרות אווירית היא מוסד קיים, בלדרות ימית טרם נוסדה בישראל, ועל כן, בטרם תחילת הפעילות, פנו מנהלי החברה לממונה תש"ר בהנהלת המכס על מנת לדון בתפעול יבוא שכזה. במסגרת הפגישה, אושר לחברה לבצע פיילוט של עשרה משלוחים, ובסמוך לאחר מכן התניעה החברה את המיזם המשותף.
ככלות שחרורם של מספר משלוחים הכוללים מכולות קונסולידציה של הזמנות של ישראלים שהזמינו צעצועים מהאתר, נקראו לפתע בעלי החברה לחקירה במכס. במסגרת זו, התברר לנציגי החברה כי היזם הוא יבואן מסחרי, ולכן לפי עמדת רשות המסים הייבוא שביצעה הינו יבוא מסחרי ולא ייבוא אישי. בכך, לטענת רשות המסים, ביצעה החברה שתי עבירות על דיני המכס: ראשית, היא לא צירפה יפוי כוח מכל יבואן, ושנית, היא ביצעה יבוא מסחרי במסווה של יבוא אישי, שבזכותו לא נדרשה להציג אישורי מכון התקנים עבור הצעצועים המיובאים. בנסיבות הללו, הציעה רשות המסים לחברה לשלם כופר בסכום פעוט בסך 7,000 ₪, והחברה נענתה להצעה, מתוך הנחה כי בכך תסתיים הפרשה.
ואולם, כעבור זמן מה התברר כי בהצעת הכופר צוין כי אין בתשלומו כדי לגרוע מסמכויותיה של רשות המסים על פי כל דין, ולימים אכן הופתעו נציגי החברה כשהוזמנו לשימוע בהנהלת רשות המסים, שבסופו החליט מנהל רשות המסים, לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת, להטיל עונש מנהלי בגין העבירות שעברה לכאורה החברה, בדמות מחיקתה מפנקס סוכני המכס לתקופה של ארבעה חודשים, בטענה להפרת חובת האמון לפי סעיף 20 לחוק סוכני המכס.
עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי
הואיל ומשמעות ההחלטה היא מניעת האפשרות לעסוק במשלח ידה בתקופה זו, הגישה החברה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי כנגד ההחלטה, במסגרתה טענה כי נפלו פגמים רבים בהליך המינהלי שהוביל לקבלת ההחלטה, וכי העונש שהוטל עליה אינו סביר ואינו מידתי.
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את כל טענותיה של החברה ביחס לפגמים שנפלו בהליך המינהלי שהוביל לקבלת החלטת המחיקה: נקבע כי החברה לא הוכיחה שלועדה המייעצת נמסר מידע חלקי; כי השיקולים שעמדו ביסוד החלטת הועדה המייעצת ברורים; כי העובדה שראש רשות המסים לא נכח בישיבת הועדה המייעצת אינה מהווה פגם, שכן הדבר אינו נדרש לפי סעיף 11(ב) לחוק סוכני המכס; כי לא נפל פגם בגביית ההודעה ללא אזהרה מנציגת החברה; כי זימונה של החברה לשימוע נעשה כדין וכי טענותיה נשמעו; כי אף שמוטב היה לו היו אנשרי רשות המסים גובים עדות מסודרת בכתב ממונה תש"ר, הרי שאין בהעדרה של אותה עדות בכתב כדי לבסס טענה לפיה החלטת המחיקה נשענת על בסיס עובדתי רעוע, שכן היא ניתנה על בסיס הודאתם של מנהלי החברה במיוחס להם. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענות החברה כי הסנקציה של עצירת פעילותה למשך תקופה של ארבעה חודשים הנה חריגה בחומרתה, לא מידתית ובלתי סבירה, ותגרום לה לפגיעה אנושה ובלתי הפיכה בחופש העיסוק. בעניין זה נקבע כי "אין עילה להתערבות בקביעתו של משיב 2 כי אמצעי המשמעת הראוי בנסיבות העניין הוא מחיקת רישומה של העותרת כסוכנת מכס לתקופה זמנית של ארבעה חודשים. מדובר בהחלטה מקצועית המצויה בתחום מומחיותו של משיב 2, אשר ככלל, בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור ייטה להימנע מלהתערב בשיקול דעתו", וכי "העותרת לא תמכה את טענתה ולפיה עצירת הפעילות לפרק זמן של ארבעה חודשים תפגע בה אנושות באופן שיוביל לחיסולה, והנתונים שהציגה בדבר הוצאותיה החודשיות נטענו ללא אסמכתאות או חוות דעת מקצועית" (סעיף 22 לפסק הדין).
הערעור לבית המשפט העליון
חברת הלנס לא אמרה נואש, החליפה את הייצוג המשפטי, והגישה באמצעות משרדנו ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת כתב הערעור, טענה החברה כי יש עילה להתערבות בהחלטת המחיקה בהיותה בלתי מידתית: במסגרת העתירה פירטה החברה את הנזק העצום והבלתי הפיך שייגרם לה כתוצאה ממחיקתה ה"זמנית" ממרשם סוכני המכס, אולם כל טענותיה בעניין זה נדחו, וזאת לנוכח העובדה כי הנתונים בדבר הוצאותיה החודשיות לא צורפו על ידי בא כוחה הקודם לכתב העתירה. כן טענה החברה כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין עילה להתערבות בהחלטת המחיקה בהיותה בלתי סבירה: חוסר הסבירות בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, באופן פרטני כלפי החברה עצמה, בשים לב לכך שזו לה עבירה יחידה ב-20 שנות פעילות; בשים לב לעובדה שלא פעלה במחשכים אלא פנתה לגורם הרלוונטי בהנהלת המכס מבעוד מועד במטרה להסדיר את פעילותה; ובשים לב למצב המשפטי ששרר במועד ביצוע העבירה, שבו לא נדרש יפוי כוח ליבוא אישי של טובין בסכום הנמוך מ-1,000 $. בנוסף, מתבטא חוסר הסבירות גם בהשוואה לסנקציות שננקטו כלפי חברות שילוח ועמילות אחרות, בנסיבות דומות או חמורות יותר, באופן המגבש אפלייה או אכיפה בררנית של הדין.
ביום 4.12.23 התקיים הדיון בערעור בפני בית המשפט העליון, במסגרתו הבהרנו כי מדובר בחברה שפעילותה הייתה ללא רבב במשך 20 שנות פעילות, כי היא פעלה כדין ובתום לב עת פנתה לקבלת אישורו של ממונה תש"ר בהנהלת המכס, כי הנזק שייגרם לה כתוצאה ממהפסקת פעילות של ארבעה חודשים הוא בלתי הפיך. ולמחרת היום ניתן פסק הדין. בית המשפט השתכנע בטענות החברה בדבר חוסר מידתיות, וקבע כך: "מצאנו כי יש מקום להפחית באופן משמעותי את תקופת המחיקה שלא היתה מידתית במקרה זה, בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה כמתואר בפסק דינו של בית משפט קמא, ובשל עברה הנקי של המערערת, שבמשך כעשרים שנות פעילות לא נפל דופי בהתנהלותה. אף לא למותר לציין כי המערערת שילמה כופר והוקפאה השתתפותה בתכנית "גורם כלכלי מאושר" המקנה הקלות בתהליכי סחר. אשר על כן, לאור הנסיבות המיוחדות ובהסכמת המשיבים, אשר קיבלו את המלצת בית המשפט, אנו מפחיתים את תקופת המחיקה של המערערת מפנקס סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים לארבעים וחמישה ימים חלף התקופה של ארבעה חודשים שנקבעה בהחלטת המנהל".
סיכום ומסקנות
העונש אמנם הומתק, אבל הוא עדיין אינו מוצדק בנסיבות העניין. ראשית, צו יבוא אישי אכן אינו מאפשר יבוא אישי "באמצעות עוסק", אבל עצם העובדה שאדם שהנו בעל מניותיה של חברה העוסקת ביבוא ושיווק צעצועים אינו בהכרח בגדר "עוסק" בנסיבות העניין, מה גם שהיבוא המסחרי של חברת הצעצועים כלל לא נעשה באמצעות הלנס, כך שהיא אפילו לא ידעה על הפעילות המסחרית של האחרת של היזם. שנית, בהתאם לנוהל תש"ר שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית, משלוחים שנשלחו ארצה בתנאי מכר DDP - בהם מתחייב היצואן כלפי הקונה לספק לו את המטען במדינת היעד לאחר תשלום כל העלויות הנדרשות, ובכללם מסי היבוא - כלל אינם טעונים קבלת יפוי כוח, ולמעשה עד היום, באתר רשות המסים[1], מצוין בבירור כי יפוי כוח ביבוא אישי נדרש רק ביחס למשלוחים שערכם עולה על 1,000 $:
שלישית, בניגוד לתמונה המצטיירת, כאילו הלנס עשתה יד אחת עם היזם על מנת לחמוק מדרישות חוקיות היבוא, אלו אינם פני הדברים כל עיקר, שכן הלקוחות שהזמינו צעצועים דרך אתר האינטרנט, ידעו או שהיה עליהם לדעת כי המוצרים שהם מזמינים מיובאים על ידם ארצה ביבוא אישי, שכן בתקנון אתר האינטרנט, שדרכו בוצעו ההזמנות, נכתב כך: "SHODY האתר הזול והמוביל בעולם הגיע לישראל, כעת ניתן לבצע יבוא אישי של מוצרים גדולים וקטנים במחיר הזול בעולם... באתר SHODY קונים מוצרים באיכות מעולה בקלות ובפשטות וחוסכים עשרות אחוזים במחיר. כל המוצרים שלנו נשלחים ישירות לבית או לנקודות חלוקה של דואר ישראל ללא הפתעות נוספות במחיר. המחירים כוללים את כל המיסים ומע"מ אם דרוש, והובלה... אנו ב- SHODY מתחייבים למחיר הקנייה כולל מיסים ומשלוח ונותנים גם אחריות לקבלת מוצר איכותי ותקין".
מן המקובץ עולה, אפוא, כי חטאה היחיד של הלנס היה בכך שלא הייתה מודעת לכך שהיזם שפנה אליה הוא גם בעל מניותיה של חברה העוסקת ביבוא מסחרי של צעצועים. ואולם, מהנסיבות עולה כי החברה פעלה בתום לב, שכן מבחינה משפטית היא כלל לא נדרשה להציג יפויי כוח מהיבואנים, ומבחינה מינהלתית היא הקדימה לפעילותה פנייה לגורם הממונה בהנהלת המכס, אשר בתורו פעל בניגוד לנהלי ראש רשות המסים ולא תיעד את הפגישה בתרשומת, ולימים אף התכחש למה שנאמר בה.