בסחר הבינלאומי, נהוג כי היבואן שוכר מכולה מחברת הספנות, וממכיל בה את הטובין המיובאים. עם הגעת המטען ארצה, נדרש היבואן להחזיר את המכולה הריקה למוביל הימי תוך פרק זמן קצוב (המכונה "ימים חופשיים"), שאם לא כן ייאלץ לשלם לחברת הספנות דמי השהייה (DEMURRAGE FEE) בגין כל של איחור בהחזרת המכולה הריקה למוביל הימי.
דמי ההשהיה, הנקובים בשטר המטען, אמנם משתנים מחברת ספנות אחת לאחרת, אולם באופן כללי ניתן לומר כי העלות היומית למכולה רגילה עומדת על כ-40 דולר ליום, והעלות למכולת קירור עומדת על כ-100 דולר ליום. מאליו מובן, כי כאשר נוצר קושי בשחרור המכולות, והן מעוכבות למשך זמן רב, מצטברים דמי ההשהיה לסכומים משמעותיים, שעלולים להפוך את היבוא כולו להפסדי. בנוסף, ומכיוון שערכה של מכולת 40' משומשת עומד על כ-2,000 דולר, נוצר לפעמים מצב אבסורדי, בו בחלוף פרק זמן מסוים עולים דמי ההשהיה על ערך המכולה כולה.
בשני פסקי דין שניתנו בחודש מרס 2019 על ידי בית המשפט לערעורים באנטוורפן, בלגיה, נקבע כי חברות ספנות אינן רשאיות לגבות מהיבואנים דמי השהייה העולים על ערך המכולה עצמה.
פסק הדין הראשון, מיום 18.3.19, עסק במקרה בו שש מכולות המכילות חומר לטיהור שמן נותרו בנמל במשך שנה ועשרה חודשים עקב מחלוקת בין היבואן לשולח, והטובין נמכרו בסופו של דבר במכירה פומבית על ידי חברת הספנות. לאחר המכירה, ביקשה חברת הספנות לחייב את השולח בגין דמי השהייה לכל יום בפרק הזמן שבין פריקת המכולות ועד החזרתן, ותבעה את השולח בבית המשפט. הערכאה הראשונה פסקה, בינואר 2015, כי דמי ההשהיה הם אמנם עונשיים, אולם לבית המשפט נתונה הסמכות להפחיתם. פסק דין זה אושר לאחרונה על ידי בית המשפט לערעורים, אשר הסתמך על הדין הצרפתי וקבע כי בחלוף שנה ממועד פריקת המכולה בנמל – על חברת הספנות להחשיב את המכולה כאבודה, ואין באפשרותה לגבות דמי השהייה העולים על פרק זמן זה, שכן זהו הסכום המהווה פיצוי על אבדן המכולה.
בפסק דין שניתן יומיים לאחר מכן, ב-20.3.19, נידון מקרה בו המכולות הריקות לא הוחזרו מעולם לחברת הספנות, שכן הן נתפסו על ידי רשויות המכס במדינת היבוא. חברת הספנות דרשה דמי השהייה לפרק זמן של ארבע שנים! בית המשפט לערעורים דחה את עמדת חברת הספנות, בקבעו כי בנסיבות של תפיסת המכולה על ידי רשויות המכס, אין הצדקה לחיוב בדמי השהייה, וכי על המוביל הימי להסתפק בפיצוי ריאלי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה משלילת המכולה מרשותו.
בישראל, החבות בדמי השהיית מכולות מהווה מקור בלתי נדלה לחילוקי דעות וחיכוכים רבים בין חברות הספנות וסוכני האונייה מטעמן בין לקוחותיהם, שהנם יבואנים, סוכני מכס ומשלחים בינלאומיים. לעיתים קרובות, נוגעים חילוקי הדעות לזהותו של החייב בתשלום דמי ההשהייה, או לשאלה האם רשאית חברת הספנות להטיל את החיוב על היבואן בלבד או שהיא רשאית להטילו גם על סוכן המכס שפדה את פקודת המסירה בשם היבואן או על המשלח הבינלאומי שפדה את פקודת המסירה בשמו. ואולם, כמעט אין בפסיקה הישראלית מקרה בו דרשה חברת הספנות דמי השהייה בנסיבות בהן המכולה לא הוחזרה במשך חודשים רבים או שנים.
בפסק הדין שניתן על ידי כב' שופטת בית משפט השלום בחיפה אריקה פריאל בת"א 16725-01-09 כרמל שרותי ספנות בינלאומית (1992) בע"מ נ' ר.פ.א פורט אינטרנשיונל בע"מ, נידון עניינה של חברת פריניר, שבשנת 2008 ייבאה ארצה מקזחסטן 13 מכולות של רסק עגבניות, כאשר שש מתוכן הוחזרו באיחור, ושבע מתוכן לא הגיעו ליעדן מעולם. באותו מקרה, הוציאה חברת הספנות אדמירל חשבון בגין דמי השהייה עקב אי השבת חלק מן המכולות במועד, אולם בחלוף ארבעה חודשים היא הכריזה על המכולות כ"אבדן גמור" (Total Loss), עצרה את החיוב בגין דמי ההשהייה, וצירפה לחשבון את שווי שבע המכולות האבודות.
בפסק הדין, שניתן בשנת 2013, קבעה השופטת פריאל כי "לולא הוכרזו המכולות אבדן גמור רשאי היה הבעלים של המכולות לתבוע דמי השהייה ללא הגבלה של זמן. לפיכך הכרזת המכולות אבדן גמור מיטיבה דווקא עם החייב בתשלום, שכן ממועד ההכרזה ואילך אינו מחויב יותר בדמי השהייה". ספק אם אמרת אגב זו הייתה הופכת להלכה היום, לאור פסקי הדין שניתנו בבלגיה.