מה היקף אחריותו של משלח לנזק שנגרם למטען בעת ההובלה? בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית משפט השלום בתל אביב, נקבע כי אחריותו של המשלח נגזרת מלשון ההסכם בינו ובין מזמין השירות, וככל שההסכם מטיל על המשלח אחריות לנזקים הנגרמים במהלך שינוע המטען – אין הוא יכול להשתחרר מחובתו לפצות את המזמין בטענה כי שימש כמתאם הובלה וכי הנזק אירע על ידי סוכניו.
מעשה שהיה כך היה: ורידיס שירותי איכות הסביבה אר.די.פי בע"מ הנה חברה העוסקת, בין היתר, בתחום מחזור פסולת ואנרגיה ירוקה. ביום 3.11.14 התקשרה ורידיס עם ICL ב"הסכם שירותי משלוח ועמילות מכס", מכוחו התחייבה ICL לספק שירותי אריזה, הטענה, הובלה, אחסון ביניים, שילוח בינלאומי ועמילות מכס של ציוד שנועד להקמת מפעל למיון ולמחזור פסולת ביתית, משני ספקים אירופיים לאתר הפרויקט בחירייה.
חברת הביטוח הפניקס ביטחה את שינועו של הציוד למפעל מגרמניה לישראל, כאשר השינוע התבצע במסגרת מספר משלוחים שונים שנשלחו באמצעות חברות ספנות שונות. בשמונה מתוך המשלוחים הללו התגלו נזקים עם הגעתם לישראל, והפניקס שילמה לורידיס תגמולי ביטוח, ולאחר מכן הגישה תביעת שיבוב נגד ICL.
לטענת הפניקס, המטענים נמסרו ל-ICL, או למי מטעמה, במצב שלם טוב ותקין לצורך אריזתם, אחסנתם, הטענתם/המכלתם והובלתם ארצה, ואולם כאשר הגיעו המטענים ארצה, או בעת שהיו בחזקת ICL, אירע או התגלה בהם נזק, בהתאם לדו"ח שמאי שהוצג, ובסופו של יום, פיצתה הפניקס את ורידיס בסך 711,811 ₪ בתוספת שכ"ט שמאים בסך 67,554 ₪. חשוב לציין, בהקשר זה, כי מרבית הנזקים למטענים נצפו בתוך המכולות טרם פריקתן, ללא נזק למכולות עצמן, ופוענחו על ידי אנשי מקצוע כקשורים להרמת המטענים ולהמכלתם. הפניקס טענה, אפוא, כי ICL הפרה התחייבותה החוזית לארוז, להוביל, לפרוק, למסור, לאחסן, לשמור ולהמציא את המטען בשלמות וללא נזק ועליה לפצות ולשפות התובעת בגין נזק זה מכוח התחייבותה החוזית.
ICL, מצידה, הכחישה את טענות הפניקס. לטענתה, בכל הנוגע לאירועי התביעה שימשה לא יותר מאשר מתאמת או מזמינה של שירותים לוגיסטיים מגורמים אחרים עבור ורידיס, כך שהמטענים מעולם לא עברו תחת ידיה. לטענתה, הם הוכנו להובלה בחו"ל, הוטענו על גבי מכולות בחו"ל והובלו לישראל בהובלות ימיות, ופעולות ההמכלה ההטענה וההובלה בוצעו כולן בידי גורמי הובלה אחרים שאינם ICL ושאינם באחריותה.
תחילה, בחן בית המשפט את ההסכם בין הצדדים, והגיע למסקנה כי על פי תנאיו, חלה על ICL אחריות חוזית נרחבת. המחלוקת הפרשנית שניטשה בין הצדדים נגעה לשאלה האם אחריותה החוזית של ICL מסתיימת עם פריקת המכולות מהמשאיות באתר חירייה, או שמא היא משתרעת גם על שלב פריקת המטען מהמכולות וריקון המכולות והנחת הציוד באתר עצמו.
נקבע כי לשונו של ההסכם ברורה ומטילה על ICL אחריות ל"הובלת המטען מהנמל ועד אתר המפעל בחירייה (לרבות העמסה, פריקה כולל פריקה באתר חירייה (ציוד צמ"ה לפריקה בחיריה יסופק על ידי המזמינה), תיאום עם הרשויות, סגירת כבישי וכו')." משכך, האחריות המוטלת על ICL מסתיימת רק עם פריקת המטען מהמכולה באתר חירייה. לפיכך, קבע בית המשפט כי אחריותה של ICL מכוח ההסכם השתרעה לא רק על פריקת המכולות מהמשאיות באתר חירייה, אלא גם על פריקת המטען מהמכולות עצמן.
ICL טענה, כי הנטל מוטל על הפניקס להוכיח כי המטען כולו יצא מחצרי הספק כשהוא שלם ותקין, וכי היא לא עמדה בנטל זה, בפרט בשים לב לכך שהוכח כי חלק מהמטען יוצר מזה זמן ואוחסן בחצרי המפעל משך מספר חודשים קודם לכן. לעניין זה קבע בית המשפט כך
"השאלה הנשאלת היא כיצד, אם בכלל, יכולה התובעת או כל מזמינת שירותי שילוח הנמצאת במדינה פלונית, להראות שציוד אותו רכשה מספק במדינה אלמונית יצאה מחצרי אותו ספק כשהוא שלם ותקין? שטר מטען לסחורה היוצאת בהובלה יבשתית בנקודת המעבר שבין הספק למוביל היבשתי איננו מונפק כדבר שבשגרה. לכל היותר ניתן היה להציג תעודת הובלה או מסמך המאשר שנהגי המשאיות והמובילים היבשתיים העמיסו את המטען מחצרי המפעל, באיזה תאריך ובאיזה מצב. דיווח אוטומטי על נזק במטען בשלב זה – לא יוצא... בדיוק לשם הכנת דו"חות ומעקב אחר הציוד הנרכש נשכרים שירותיה של חברת השילוח, שהיא – בין במישרין ובין באמצעות קבלני משנה מטעמה המצויים במדינת הספק, אמורה לוודא כי הציוד נמסר בחצרי הספק כשהוא שלם ותקין. בענייננו, היה זה מחובתה של ICL לוודא כי קבלן המשנה הגרמני שאת שירותיו שכרה, ממלא דו"חות מפורטים אודות הציוד שנמסר לחזקתו, וכי בכל מקרה של פגם או נזק בציוד – מחובתה היה לדווח לורידיס על נזק זה. חובה זו מובנת היא מאליה ונגזרת מהגיון בריא ומשכל ישר, אך בנסיבות דנן נגזרת היא גם מהתחייבותה החוזית המפורשת של ICL כלפי ורידיס, בסעיף 3.2.4 לנספח ג' להסכם המטיל על ICL, בין היתר, חובת דיווח "על כל עניין אחר המחייב את ידיעת המזמינה כגון פגם חיצוני הנראה לעין בציוד או באריזה." בענייננו, במקרה של פגם חיצוני הנראה לעין בציוד בחצרי הספק – הייתה מוטלת על הנתבעת חובה למלא דו"ח נזק ולהעבירו לורידיס. דו"ח כזה לא הועבר ומכאן אין אלא להסיק שהמטען נמסר לחזקת ICL או לקבלני המשנה הגרמניים מטעמה כשהוא שלם ותקין". לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי הגם שאיש מהעדים שהעידו לא ראה את אופן גרימת הנזק למטען בעיניו, הרי ש"ממכלול העדויות והראיות שהוצגו בפניי שוכנעתי כי יש באפשרותי לקבוע במידת ההסתברות הדרושה בהליך אזרחי שהמטען ניזוק לאחר שיצא מחצרי הספק בגרמניה, וכתוצאה מטיפול לא תקין ורשלני בהרמת המטען ובהמכלתו על ידי קבלני המשנה של הנתבעת, כמו גם כתוצאה מפיקוח לקוי של הנתבעת על קבלני המשנה מטעמה".
התביעה התקבלה כמעט במלואה, ו-ICL חויבה לשלם לפניקס סך של 693,167 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, אגרת בית משפט מלאה כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסך 55,000 ש"ח.
[ת"א (ת"א) 6369-10-17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל קרגו לוגיסטיקס (אי סי אל) בע"מ, פסק דינה של כב' השופטת מיה רויזמן אלדור מיום 6.6.22. את הפניקס ייצג עוה"ד יואב שפיגלר ממשרד אילן אורלי ושות', ואת ICL ייצג עוה"ד אורי אשר].