מדינת ישראל מתנהלת בדרך הנמצאת בסתירה בוטה להסכמים עליהם היא חתומה— זו המסקנה העולה, לכאורה, מעיון בהסכם לפישוט הליכי הסחר, שנכנס לתוקפו בפברואר 2017. ההסכם קובע תקני התנהלות אחידים ושקופים לרשויות המכס בהתייחס ליבוא, יצוא ומעבר סחורות, במטרה להחיש וליעל הליכי יבוא ויצוא, והוא בעל תוקף מחייב לכל המדינות החברות בארגון הסחר העולמי, בהן גם מדינת ישראל.
ההסכם אושרר על ידי ממשלת ישראל בנובמבר 2011 בהחלטה 3122, בה נקבע כי על ישראל לפעול ליישום ההסכם באופן מידי. עם זאת, בהצעה שניסח מזכיר הממשלה לחברי הממשלה נקבע כי "ישראל עומדת כבר כיום בכל הסטנדרטים הנדרשים במסגרת ההסכם" ולכן, "מכיוון שתהליכי היבוא והיצוא בישראל עומדים ממילא, עוד טרם ההסכם, בסטנדרט שנקבע בו, לא נדרשים שינויי חקיקה". הבעיה היא שזה לגמרי לא נכון. למעשה, התנהלות מדינת ישראל חורגת במידה ניכרת מדרישות ההסכם.
לדוגמה, סעיף 7.3 להסכם קובע כי רשות המכס בכל מדינה החברה בארגון הסחר העולמי מחויבת לאמץ ולקיים הליכים המאפשרים שחרור של טובין מיובאים עוד לפני הקביעה הסופית בדבר שיעור מסי היבוא, האגרות והחיובים החלים עליהם, כאשר ניתן לדרוש מהיבואן ערבות (שסכומה אינו עולה על מסי היבוא!) או פיקדון עד לקביעת הסכומים הסופיים. במלים אחרות, אם ייבאת מכולה עם בובות של דובים צמריריים, אך רשות המכס הוציאה החלטה מנהלית הקובעת שמדובר בכלי רכב בעל הנעה קדמית, תוכל לשחרר את הדובים מן המכס, ולפתור את השאלה אם מדובר בדובים או בלמבורגיני במועד מאוחר יותר, בהתאם להליך מוסדר כקבוע בסעיף 4 להסכם. הליכי השגה וערעור מוסדרים כאלה כבר קיימים בחקיקת המס בישראל, כגון בחוק מס קניה או בחוק מס ערך מוסף, אך לא בפקודת המכס המנדטורית.
כיום, בפועל, כשמתגלעת מחלוקת בין רשות המכס ליבואן בנוגע לשיעורי מסי היבוא, יוחזקו הדובים כבני ערובה בידי המכס. אם היבואן ירצה לשחרר את הדובים, הוא יצטרך לשלם את המס לפי דרישת הגירעון של רשות המכס "אגב מחאה". רק אחר כך הוא יוכל לתבוע את השבת המס העודף שנגבה. זאת ועוד, מאחר שפקודת המכס אינה קובעת דרך מוסדרת לערעור על קביעות המכס, היבואן יצטרך להגיש תביעה לסעד הצהרתי בבית המשפט ולהמשיך לשלם מסי יבוא ביתר עד להכרעת בית המשפט. הליך אזרחי בבתי משפט בישראל נמשך כ-3-4 שנים (בערכאה ראשונה בלבד!) ומכאן ברור כי בנקודה מהותית זו, שיש לה השלכות חמורות על זכות הקניין של היבואן, הדין הישראלי סותר את הדרישות שבהסכם.
עוד בהקשר זה, סעיפים 8 ו-9 בהסכם לפישוט הליכי הסחר עומדים על כך שהמדינות החברות בארגון הסחר העולמי יצטרכו לאמץ הליכים לשחרור מזורז של מטענים אוויריים, להשקיע מאמץ בשחרור מהיר של טובין מתכלים ואפילו לאפשר ייצוא מחדש של טובין כאלה, אם לא עמדו בדרישות סניטריות או בתקנות טכניות. במלים אחרות, אם ייבאתם שני טונות של נקניק מורטדלה, במכס יצטרכו לעמול לשחרר את המשלוח במהירות האפשרית, אפילו "מחוץ לשעות העבודה של המכס ורשויות אחרות הנוגעות בדבר".
בפועל, אין כל נוהל של המכס או דין מקומי המעניק עדיפות בשחרור למשלוח כזה או אחר, ואין גם זכות מוקנית ליבואן לייצאם בחזרה לחו"ל. היבואן תלוי לחלוטין ברצונו הטוב של פקיד המכס. ירצה הפקיד — יוחזר נקניק המורטדלה לספק, או יימכר בחו"ל, והיבואן יזכה לצמצם את נזקיו. לא ירצה הפקיד — יואיל היבואן לגשת לחצר הסמוכה ולהשמיד שם את הנקניקים.
אפשר להמשיך את הרשימה. סעיף 3.1 להסכם קובע שעל רשות המכס "להעניק הזדמנות לבדיקה שנייה, במקרה שתוצאת הבדיקה הראשונה... מראה ממצא שלילי" ולפרסם את השם והמען של כל מעבדה שבה אפשר לבצע בדיקה כזו. לא זה מה שקורה בישראל היום. אם בדיקת מעבדה מצביעה על תוצאה שלילית, נרשמת לרעת היבואן עבירה על חוקיות היבוא והוא יכול לבחור אם לשלם כופר כסף לפי החלטת גובה בית המכס, או לבקש שועדת היבוא תדון בעניינו. העבירה הזו על חוקיות היבוא עלולה להירשם גם במרשם העבירות של סוכן המכס שטיפל בשחרור הסחורה מהמכס, ובכלל – לעצם רישום העבירה יש השלכות שליליות גם על היבואן וגם על סוכן המכס שלו (לדוגמה, בקבלת תעודת גורם כלכלי מאושר, בעיצומים כספיים, ועוד).
הדרך היחידה שבה יכול היבואן לחלוק על ממצאי הבדיקה של המכס הוא להגיש תביעה לבית המשפט. וזה עולה כסף. וזה נמשך שנים ארוכות. אם מדובר במשלוח בודד, רוב היבואנים יעדיפו לבלוע את הצפרדע (או את הנקניק, או את הדובי הצמרירי) ולהמשיך בחייהם.
וסעיף 5 בהסכם קובע כי אם תוגברו הבדיקות של מוצרי מזון, משקאות ודומיהם בגלל חשש לבריאות הציבור, יש לבצע זאת לפי תיעדוף המבוסס על סיכון, להגביל את הבדיקה לנקודות כניסה רלוונטיות ולהפסיק את הבדיקות כשנעלם הסיכון שדרש אותן. אך הדין הישראלי אינו כולל כל הוראה כזו. המכס יכול לכונן כל בדיקה, בכל מקום, ולא להפסיקן לעולם (או, לכל הפחות, לא להודיע על כך לאף אחד).
הסתירה שבין ההסכם לפישוט הליכי הסחר והנוהג הקיים בישראל בולטת במיוחד בנקודה הקריטית של השקיפות: סעיף 1 להסכם מחייב את רשויות המכס של המדינות החברות בארגון לפרסם באופן נגיש את כל המידע הרלוונטי להליכי יבוא ויצוא, ובכלל זה לפרט את ההליכים, ולציין את הטפסים והמסמכים הנדרשים, את שיעורי המיסים החלים על היבוא ואת האגרות והחיובים המוטלים על ידי הרשויות השונות. את כל המידע הזה יש לפרסם, במידת האפשר, גם בשפה האנגלית, על מנת שיצואנים מחו"ל ידעו במה כרוך היבוא למדינה החברה בארגון. אולם בישראל, חלק מהמידע מופיע באתר רשות המסים, אולם אין בנמצא מדריך מסודר שקל להתמצא בו, והמידע אינו מרוכז במקום אחד, ובוודאי שהוא אינו מונגש בשפה פשוטה ובהירה.
בנוסף, קובע סעיף 1.1(e) להסכם, כי בשל חשיבותן הכללית, החלטות ופסיקות מינהליות בנוגע לכללי מקור חייבים להתפרסם, אולם בישראל אין כל מאגר של החלטות או פסיקות כאמור.
בנוסף, מחויבות רשויות המכס לייסד עמדת בירור אחת ויחידה, אשר תיתן מענה סביר לשאלון של "ממשלות, סוחרים וצדדיים מעוניינים". גם עמדה כזו אינה קיימת בישראל, ולאור העובדה כי המידע בדבר הליכי היבוא והיצוא אינו נגיש, כאמור לעיל, הדבר אף חמור שבעתיים.
סעיף 3 להסכם עוסק בקבלת מידע מוקדם ("פרה רולינג"), וקובע כי רשויות המכס של המדינות החברות חייבות לתת מידע מוקדם לבקשת גורם מעוניין תוך זמן סביר, וכן לפרסם בפומבי את הבקשות ואת ההחלטות שניתנו. לפי ההסכם, המידע המוקדם יינתן ביחס לסיווג, לעמידה בכללי המקור, לאופן הערכת הטובין לצרכי מכס, ואפשרות לפטור מכס ועוד. ואולם לפי המצב הקיים בישראל, ניתן לקבל מידע מוקדם אך ורק בנוגע לסיווג טובין לצרכי מכס, וגם זאת בתנאי שהמוצר נשוא הבקשה למידע מוקדם לא יובא לישראל על ידי היבואן הפוטנציאלי. כמו כן, אין התחייבות מצד רשות המסים ליתן מענה תוך זמן מסוים, אף זאת, כאמור, בניגוד להסכם.
בקיצור, רשות המכס נדרשת להביא לידיעת היבואנים באופן בהיר מה המכס עושה, מדוע הוא עושה זאת, ומה חושב בית המשפט על מה שהוא עושה. אבל, כמובן, לרשות המכס בישראל אין כל מחויבות כזו. קשה לדעת מה הוא עושה, קשה עוד יותר לדעת מדוע הוא עושה זאת, ורק המומחים יוכלו לדעת מה חושב על כך בית המשפט. אפשר כמובן לפנות לרשות המסים ולשאול, אבל רשות המסים אינה מחויבת לענות בתוך זמן מסוים. ירצה הפקיד — יענו מחר. לא ירצה הפקיד — יענו בשנה הבאה.
היעדר השקיפות מתבטא גם במובנים אחרים. לדוגמה, סעיף 2 להסכם קובע כי על רשות המכס לספק הזדמנות ליבואן ולאחרים להגיב על תיקונים או תקנות הנוגעים ליבוא, שחרור ממכס, וכדומה. הנוהג הקיים בפועל הוא להנחית הנחיה מנהלית מהיום למחר, בלי שקיפות או בחינה של הציבור.
ואז באה הענישה. סעיף 3 להסכם לפישוט הליכי הסחר "כי עונשין בגין הפרת חוק, תקנה או דרישה פרוצדורלית בענייני מכס יוטלו רק על האדם האחראי להפרה לפי חוקיו". לעומת זאת, סעיף 1 לפקודת המכס מאפשר להטיל חובת תשלום מסי יבוא או כופר כסף על "הבעל, היבואן, היצואן, הנשגר או הסוכן של אותם טובין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת הנאה, בהם, או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם, וכל המתחזה כאחד מאלה, למעט פקיד-מכס במילוי תפקידו הרשמי". כלומר, כל אדם שלדעת פקיד המכס אפשר לנענע כדי שינשרו ממנו קצת מזומנים. זאת ועוד, בשנת 2018, אחרי כניסת ההסכם לתוקף, עוד תוקנה פקודת המכס באופן המאפשר להטיל קנס בשיעור 10% מהפרש מסי היבוא על סוכני מכס שהגישו רשימון שגוי, אם באשמתם או שלא באשמתם.
ולקינוח, קצת ועדות. סעיף 13 להסכם הכריז על הקמת ועדה לפישוט הליכי סחר, שתתכנס לפחות פעם אחת בשנה כדי לקדם את ההסכם ואת יעדיו. מעיון באתר ארגון הסחר העולמי עולה, כי הוועדה התכנסה כבר ארבע פעמים (במאי, יוני ואוקטובר 2018 ובפברואר 2019). מעניין לדעת מה העדכונים שמסרו נציגי המכס הישראלי במפגשים אלה, אם בכלל נכחו בהם. זאת ועוד, ההסכם תובע כי כל מדינה תקים ועדה לאומית ליישום הוראותיו. פניות שערכה לאחרונה לשכת המסחר לגורמים הרלוונטיים במשרד הכלכלה כדי לקבל מענה לשאלה איך מוטמעות הוראותיו בישראל לא זכו למענה. אפשר לנחש שהוועדה לא הוקמה מעולם — ולא מסובך לנחש גם מדוע.