ב-11 באוגוסט נכנס סוף-סוף לתוקפו הסכם הסחר החופשי בין ישראל לקולומביה, שנחתם בסוף חודש ספטמבר 2013. במסגרת ההסכם, הוסרו כל המכסים על מוצרי תעשייה הנסחרים בין המדינות, וישנה בו גם הסרה חלקית של המכסים על מוצרי מזון וחקלאות, הענקת גישה לחברות ישראליות לשוק הרכש הממשלתי בקולומביה, וחיזוק מנגנוני ההגנה על השקעות ישראליות בקולומביה.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ייצאה ישראל לקולומביה בשנת 2019 סחורות בשווי של 85.2 מיליון דולר (במיוחד מכשור רפואי ולייזר, מכשירי טלפון, מוליכים, אנטנות, וכיוצא באלה), וייבאה ממנה סחורות בהיקף צנוע של כ-11.6 מיליון דולר, שעיקרם חומרי גלם (ברזל, אבנים יקרות, פחם, עץ ופלסטיק) ומוצרי מזון וחקלאות. לפי הערכות שפורסמו בעיתונות, יסייע ההסכם בהגדלת הייצוא הישראלי לקולומביה ביותר מ-50%.
במילים אחרות, מדינת ישראל מייבאת מקולומביה חומרי גלם המופקים שם, ומייצאת אליה מוצרים טכנולוגיים, בהיקף גדול פי שמונה (אם נשפוט לפי נתוני 2019). נשאלת השאלה, מה הניע את קולומביה לחתום על הסכם שיש בו כדי להגדיל את היקף היבוא אליה, תוך הקטנת הכנסותיה ממסים?
התשובה לשאלה זו נעוצה בהתפתחות ההיסטורית של תורת המרקנטליזם - תאוריה כלכלית הגורסת כי עושר ושגשוג של המדינה נמדדים במידת ההון שצברה, וכי האופן הטוב ביותר להגדיל את ההון (שנמדד על ידי כמות מטילי הזהב והכסף) הוא יצירת מאזן מסחרי חיובי, קרי הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא.
כך, אחרי מלחמת העולם הראשונה, עלו בכמה מדינות באירופה, שהבולטות בהן היו איטליה, גרמניה ורוסיה משטרים שדגלו באוטרקיה: קיום עצמאי שאינו נסמך כלל על סחר בינלאומי. את עושרן ביקשו אותן מדינות לקיים באמצעות ניצול השטחים הבלתי מנוצלים בתוך מדינתן (כמו ברוסיה) או כיבוש שטחים המכילים את אוצרות הטבע הדרושים לאומה (גרמניה). כמו כן, במהלך השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30 עבר בארצות הברית חוק פרוטקציוניסטי שקבע את מכס "סמוט-הולי" (Smoot-Hawley), אשר העלה באופן חסר תקדים את המכס הממוצע במדינה על אלפי מוצרים לכ-60%.
אלא שאחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו במדינות המערב למסקנה, כי אחת הסיבות הבולטות לפריצתה הייתה קיומם של אותם מחסומי סחר ומכסים. לאור זאת, נחתמו בשנים הראשונות אחרי המלחמה הסכמים, שמטרתם הייתה לפתוח את שערי הסחר הבינלאומי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1947 בז'נבה נחתם, אפוא, הסכם גאט"ט (GATT – The General Agreement on Tariffs and Trade), עליו חתמו תחילה 23 מדינות, שייצגו שלושה רבעים מהסחר העולמי, ועם השנים חתמו עליו יותר ממאה מדינות. ההסכם כלל ארבע התחייבויות יסוד, ובראשם עקרון המדינה המועדפת ביותר (MFN), שאסר העדפה של מדינות מסוימות בסחר חוץ, ועקרון ההתייחסות הלאומית, לפיו סחורות מיובאות לא יזכו ליחס גרוע מזה הניתן לייצור המקומי.
על אף העקרונות שהותוו בו, איפשר הסכם גאט"ט לכל מדינה להקים איחוד מכס (Customs Union) ואזור סחר חופשי (Free Trade Area) – כלומר, להעניק בפועל העדפה למדינות מסוימות על פני מדינות אחרות בסחר הבינלאומי, מה שמאפשר חריגה מעקרון המדינה המועדפת. בחסות היתר זה, חתמה ישראל, בשנת 1975, על הסכם סחר חופשי ראשון מסוגו עם הקהיליה הכלכלית האירופית (EEC), שהפכה לימים לאיחוד האירופי. זו הייתה סנונית ראשונה בשורה ארוכה של הסכמי סחר, שבעקבותיה נחתמו הסכמי סחר רבים נוספים - עם ארצות-הברית, עם מדינות אפט"א (איסלנד, ליכטנשטיין, נורווגיה ושוויץ), עם קנדה, עם תורכיה, עם מקסיקו ועם מדינות מרקוסור (ארגנטינה, ברזיל, אורוגוואי, פרגוואי).
קולומביה היא כיום הכלכלה השלישית בגודלה באמריקה הלטינית (אחרי ברזיל ומקסיקו), ובשנים האחרונות הפכה לקפיטליסטית ומונחית שוק, בעקבות שיפורים משמעותיים בביטחון הלאומי והאזרחי. במסגרת זאת, החלה קולומביה לקדם מדיניות של שוק פתוח, וחתמה על הסכמי סחר חופשי עם מקסיקו, אל סלבדור, הונדורס, גואטמלה, מדינות אפט"א וארצות-הברית.
המגמה העולמית היא, אם כן, היא חזרה לתפיסות הכופרות בתיאוריה הכלכלית המרקנטליסטית, של הוגים כאדם סמית', אשר טענו עוד במאה ה-18, כי מחסומי הסחר לא רק שאינם מועילים לצבירת העושר של אומה, הם גורמים לדלדולו. הפתרון, על–כן, טמון ב"לסה פר" ו"לסה פסה": מילולית, תנו לנו לעשות, תנו לנו לעבור - הפחיתו את המכסים, ותנו לסחר הבינלאומי להתקיים.