בתחילת חודש דצמבר, קיימה לשכת המסחר בתל אביב יום עיון במלאת שבע שנים לחקיקת חוק חוזה סוכנות (חוזה מסחרי וספק), התשע"ב – 2012. על פי האמור בהזמנה ליום העיון, "החוק היווה פריצת דרך עבור הסוכן הישראלי ומגן על זכויותיו הבסיסיות מול ספקים זרים". האמנם?
חוזה סוכנות הוא הסכם שבמסגרתו סוכן מקבל הרשאה מספק לתווך בינו ובין לקוחות, כך שבסופו של דבר יתקשרו הלקוחות עם הספק בהסכם לרכישת מוצריו. בתמורה, זכאי הסוכן לעמלה מהספק. הסוכן נבדל מהמפיץ בכך שהמפיץ, בניגוד לסוכן, רוכש בעצמו את המוצרים מהספק, ומוכר אותם לצדדים שלישיים בעצמו, כך שהוא זה שנושא בעלויות השיווק ובסיכון הכלכלי.
עד כניסתו של החוק לתוקף, יחסי הספק והסוכן לא הוסדרו בחוק, אולם הפסיקה הטילה על הסוכן את החובה לפעול בנאמנות כלפי הספק, מחד, ואילו הספק חויב לתת לסוכן הודעה מוקדמת על סיום הסכם הסוכנות זמן סביר מראש. כך, למשל, בע"א 687/76 בלייויס נ' מאיר נקבע כי סוכן הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי הספק בכך שייצר טובין מתחרים, ולא יידע את לקוחותיו כי הספק מייצר טובין דומים. בת"א 1018-06 וקנין נ' Saint Gobain Glass France, לעומת זאת, חייב בית המשפט את הספק לשלם לסוכן פיצויים בסך של 30,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני סיום הסכם ההפצה.
החוק מגדיר את חוזה הסוכנות כ"חוזה בתמורה בין ספק ובין סוכן מסחרי, שבו הספק מייפה את כוחו של הסוכן המסחרי בהרשאה מתמשכת לאיתור לקוחות חדשים או להתקשרות נוספת עם לקוחות קיימים, לשם רכישת טובין המשווקים על ידי הספק, בלי שמתקיימים בין הצדדים יחסי עובד ומעביד או קשרי שותפות". בהמשך, קובע החוק כי שני הצדדים להסכם חייבים לפעול בנאמנות זה כלפי רעהו; כי את ההודעה על סיום ההסכם על כל אחד מהצדדים לתת בהודעה מוקדמת תוך זמן סביר ומינימאלי מראש, או לשלם דמי הודעה מוקדמת חלף ההודעה; וכי בהתמלא תנאי סף מסוימים, יחויב הספק שנהנה מגידול בהיקף עסקיו עם לקוחות קיימים, בפיצוי הסוכן בגין סיום הסכם ההפצה, וזאת בשיעור ה"שווה לרווח החודשי הממוצע בעד כל שנה שבה היה חוזה הסוכנות בתוקף, עד לתקרה של 12 חודשים", כאשר בית המשפט מוסמך אך ורק להפחית את הפיצוי, אם הוא רואה לנכון לעשות כן, אך לא להגדילו.
מטרת יוזם החוק הייתה להגן על הסוכן מפני ניצול לרעה על ידי הספקים, וזאת בשים לב לפער הכוחות המובנה, כביכול, בין הסוכן לבין הספק. עם זאת, וכפי שנראה להלן, נראה כי החוק דווקא צמצם את אפשרויותיהם של סוכנים לקבל פיצוי ריאלי מהספקים במקרים המתאימים.
ראשית, החוק מוגבל להסכמי סוכנות למכירת טובין מוחשיים, ולא שירותים. כך, למשל, אם בשנות ה-90 יכול היה משלח ישראלי לזכות בפיצוי על הפרת הסכם הסוכנות על ידי המשלחים זרים, כפי שהיה בע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' The Harper Group, הרי שהחוק לא חל עליהם, שכן המוצר נשוא הסכם הסוכנות הוא שירות ולא טובין מוחשיים.
שנית, החוק מציב רף הוכחה גבוה עבור הסוכן התובע פיצוי. כך, למשל, בפסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה בשנת 2015 בת"א 48123-03-13 בועז מאיר נ' זנלכל בע"מ, נדחתה תביעתו של סוכן לפיצוי בשל כשלים ראייתיים, וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסק הדין: "זכות הסוכן לפיצוי בשל הפסקת חוזה הסוכנות כפופה להוכחה (הנטל עליו) שהשיג לקוחות חדשים או הגדיל את הרווח לספק באופן משמעותי בשל פעולות שהוא היה הגורם היעיל ביצירתן וכי הגידול בהיקף מניב פירות עתידיים לספק. ככל שיוכיח רכיבים אלו עליו להוכיח את שיעור הרווח בשלוש השנים שקדמו לביטול ההתקשרות (סעיף 5(ב) לחוק חוזה הסוכנות)... התובע לא הוכיח ונראה שאף לא טוען כי עבודתו הובילה להתקשרות עם לקוחות חדשים. הוא לא הוכיח גידול משמעותי בהיקף עסקיה של הנתבעת עם לקוחות קיימים אלא הצביע על גידול בהכנסות הנתבעת (לא רווחיה) דבר שאין בו כשלעצמו להוכיח כי הוא זה שגרם לגידול בהיותו גורם יעיל. כ"כ הוא לא הוכיח כי ההתקשרויות או הגידול בהיקף העסקים (ככל שהיו), מניבים פירות לנתבעת גם לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת... ". באותו עניין אף נקבע, כי "התובע גם לא הציג כל ראייה טובה לכך שעבודתו מניבה פירות לנתבעת עד היום" – דבר שמטבע הדברים קשה מאוד להוכיחו ממילא.
בקושי דומה נתקלה גם חברת דיאז, ששימשה כסוכנת מכירות של חברת חלילית. בתביעת הפיצוי שהגישה בת"א (שלום ראשל"צ) 12749-06-13 חלילית פ. גרינשפון ובניו בע"מ נ' דיאז כלי נגינה בע"מ נקבע כי "כבר בפתח הדברים יש לומר כי דיאז לא הוכיחה שהייתה סוכן מסחרי של חלילית כהגדרת מונח זה בחוק חוזה סוכנות... נקודת המוצא בקביעת יחסי סוכנות הינה העובדה כי על הטוען אותם מוטל נטל ההוכחה. אמנם נכון כי אין כל דרישת כתב ביחס למסגרת חוזית זו, ואולם היעדרו של מסמך בכתב המעגן את זכויות וחובות הצדדים הינו מכשול ממשי בפני מי שטוען טענת סוכנות".
שלישית, החוק מגדיר באופן צר ביותר את הסכם הסוכנות ואת טיבו. כך, בהתאם להגדרת המונח "סוכן מסחרי", המאפיין המרכזי של הסוכן הוא שההתקשרות העסקית ביחס למוצרים נעשית במישרין בין הספק לבין הלקוח הסופי, ולא בין הסוכן לבין הלקוח הסופי. הגדרה זו הייתה לחברת דיאז לרועץ, שכן תביעתה נדחתה בנימוק כי "בענייננו, מאפיינים אלה של מעמד הסוכן המסחרי אינם מתקיימים כלל ועיקר בדיאז. אין מחלוקת על כך שדיאז רכשה סחורה מחלילית ואלה הפכו להיות קניינה. לאחר מכן מכרה דיאז מוצרים אלה הלאה, ללקוחותיה, בחנות המצויה בהחזקתה בראשון לציון... ממצא זה מחייב את דחיית תביעתה של דיאז לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בהתאם להוראות חוק חוזה סוכנות".
מן המקובץ עולה, אפוא, כי בניגוד לכוונת המשורר – חוק זכויות הסוכן דווקא צמצם את מרחב הפעולה של סוכנים למיניהם, בבואם לתבוע סעד של פיצוי בגין סיום הסכם הסוכנות. הגדרותיו הנוקשות בעצם הגבילו את החופש של בתי המשפט להתאים את הפסיקה לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, ובכך יצא שכרו של החוק בהפסדו.