בשנים האחרונות, ניטשה מחלוקת אדירים בין יבואני אופניים חשמליים וחלקיהם לבין המכס. על פי עמדת המכס, חלקי חילוף לאופניים חשמליים, כגון סוללות ליתיום, בקרים, מנועים וכיוצא באלה, סיווגם בפרטי מכס הייחודיים לרכב מנועי, וככאלה הם חייבים במכס ובמס קנייה. כך, למשל, סוללות ליתיום מסווגות בפרט 85.07-6000 לצו תעריף המכס, כאשר הבחירה היא בין פרט משנה 6030 ("מהסוג המשמש ברכב מנועי" – 12% מכס + 80 ₪ מס קניה) ובין פרט משנה 6090 ("אחרים" – 12% מכס בלבד). על כן, נשאלת השאלה האם קביעת בית המשפט העליון, לפיה אופניים חשמליים אינם בגדר רכב מנועי, משפיעה גם על הסיווג לצרכי מכס.
בשנת 2010 הגדיר מחוקק המשנה את האופניים החשמליים כ"אופניים עם מנוע עזר" והחל להסדיר את השימוש בהם. בתקנות התעבורה, נקבעו הדרישות הטכניות של המוצר, ובין היתר, הספק מרבי של המנוע החשמלי שלא עולה על 250 וואט והפסקת פעולת המנוע בהגיע האופניים למהירות של 25 קמ"ש. סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר את המונחים "רכב" ורכב מנועי" כדלקמן:
"רכב" - רכב הנע בכוח מיכני או הנגרר על ידי רכב או על ידי בהמה, וכן מכונה או מיתקן הנעים או הנגררים כאמור, לרבות אופניים ותלת-אופן, ולמעט רכב ששר התחבורה פטר אותו בצו מהוראות פקודה זו כולן או מקצתן.
"רכב מנועי" - רכב המונע בכוח מיכני מכל צורה שהיא, ולרבות תלת אופנוע ואופנוע עם רכב צדי או עם גרור או בלעדיהם ולמעט רכב הנגרר על ידי רכב מנועי.
כאמור, מדינת ישראל הייתה צד להליכים בפני בית המשפט העליון, וזאת הן בכובעה כיועץ המשפטי לממשלה והן בכובעה כמשרד התחבורה. המדינה טענה בפני בית המשפט, כי אופניים חשמליים אינם רכב מנועי, וזאת לאור העובדה שהם אינם נעים בכוח מיכני. נסביר: באופניים חשמליים תקניים, עם תחילת הנסיעה ועד למהירות של 6 קמ"ש, המנוע החשמלי מופעל על ידי המצערת ללא כל צורך בדיווש, אולם מעל מהירות של 6 קמ"ש ועד למהירות של 25 קמ"ש יש לסובב את הדוושות, כשסיבוב הדוושות מאפשר את פעולת המנוע המניע את האופניים. בבית המשפט, התמקדה המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם הנעת האופניים החשמליים במהירות שבין 25-6 קמ"ש מתבצעת בעיקרה באמצעות כוח המנוע החשמלי או אם באמצעות כוחו הפיזי של הרוכב. המומחה מטעם המדינה טען שפעולת המנוע החשמלי מתבצעת רק אם וכאשר הרוכב מדווש את אופניו בכוחו שלו, ובכל מקרה משהגיעה המהירות ל-25 קמ"ש, מפסיק המנוע החשמלי את תרומתו להנעת האופניים. כלומר, להבדיל מדוושת הגז של המכונית, הדיווש גורם לגלגל האחורי להסתובב ולהניע את האופניים, ואז החיישנים מכניסים לפעולה את המנוע החשמלי שעובד ונסוג בסנכרון לפי המהירות, כך שככל שהמהירות עולה המנוע החשמלי נסוג ולהיפך. לפיכך סבר המומחה כי עיקר תפעולם של האופניים החשמליים הוא בכוחו הפיזי של הרוכב, כשהמנוע החשמלי הוא אך לעזר ומופעל באמצעות פעולת הדיווש, והמדינה צידדה בעמדה זו, וטענה כי מנוע העזר שהוסף לאופניים חשמליים בא אך כדי להקל על המאמץ הפיזי הכרוך בהפעלת אופניים רגילים. על כן, גם לשיטתה אופניים חשמליים מונעים בעיקר בכוח פיזי.
בית המשפט העליון קיבל עמדה זו, וקבע כי "המחוקק הגדיר את האופניים החשמליים כ"אופניים עם מנוע עזר". ודוק: לא אופנוע ולא קטנוע אלא אופניים. המנוע הוא אך עזר כנגדו של הרוכב ומכאן הביטוי "אופניים עם מנוע עזר"... הלשון בה נקט המחוקק בתקנות התעבורה היא של אופניים, וכך יש לראות את האופניים החשמליים".
משטענה המדינה כי מהבחינה הטכנית העובדתית אופניים חשמליים אינם נעים בכוח מכני, קשה לדמיין מצב בו לעניין צו תעריף המכס תיטען טענה הפוכה. אם לא די בכך, גם בחינת תכלית החקיקה מובילה למסקנה דומה:
על פי ההלכות שנקבעו בפסיקה על ידי בית המשפט העליון, "ביטוי מסוים יכול להתפרש בצורות שונות בחיקוקים שונים, וזה בהתאם למטרת כל חיקוק וחיקוק, הקשר הדברים שבו מופיע הביטוי ומבחנים שונים אחרים" (ע"א 480/79 חברת א' טרגר להשקעות ולבניין בע"מ נ' גובה המכס). מכאן, שהפרשנות שניתנה למונח מסוים לצורך עניין אחד לא משליכה בהכרח כי גם לצורך חוק אחר משמעותו תהיה זהה. ואולם, לצד זאת, ישנה גם חזקה פרשנית, לפיה מונחים זהים, המופיעים בחוקים בעלי תכלית זהה, נושאים משמעות דומה. בספרו, "פרשנות במשפט", כותב נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרון ברק, כי ביטחון וודאות הם מאבני היסוד של כל שיטת משפט, ועל כן חזקה היא כי המחוקק שואף לאחידות, ודאות והרמוניה. בענייננו, נראה כי אין סתירה בין תכליות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובין תכליותיו של צו תעריף המכס:
במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון נקבע, כי לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ישנה תכלית סוציאלית, של הענקת פיצוי לכל מי שנפגע בתאונה בה מעורב רכב מנועי. דא עקא, שסטטיסטית רוב הנפגעים בתאונות דרכים בהן מעורבים אופניים חשמליים הם רוכבי האופניים עצמם, ואילו הולכי הרגל מהווים כ-10% אחוז מכלל הנפגעים, כאשר ברוב המקרים הפגיעה בהם קלה יחסית, ולרשותם עומד המסלול הנזיקי הרגיל. "בהינתן כל אלה", קובע בית המשפט, "מדיניות משפטית רצויה והתכלית הסוציאלית העומדת בבסיס החוק מובילות למסקנה שאין לסווג את האופניים החשמליים כ"רכב מנועי" כהגדרתו בחוק".
מבחינת דיני המכס, הלכה פסוקה היא כי התכלית העיקרית בהטלת מכס הינה להגן על תוצרת הארץ, וכי מקום בו אין תוצרת מקומית עליה יש להגן, אין זה ראוי להטיל מכס על ציבור היבואנים. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 8647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל:
"התכלית המרכזית שבהטלת מכס והיטל בטחה הינה להגן על תוצרת הארץ מפני ייבוא של מוצרים מתחרים. במקרה שבו לא נעשה בטובין שיובאו כל שימוש בישראל, והם יוצאו לחו"ל זמן מה לאחר ייבואם, ממילא לא נגרמת פגיעה בייצור המקומי ולא נולד הצורך להגן עליו באמצעות מס. משהבסיס העיקרי להטלת המכס וההיטל חדל מלהתקיים, אין איפוא עוד טעם בהטלתו על היבואנים."
וכן דבריו של בית המשפט העליון בע"א 2102/93 מדינת ישראל נ' מירון מפעלי תעשיות הגליל בע"מ:
"מהי תכלית החיקוק שלפנינו? תכליתו של כל חוק הינה היעדים, המטרות, האינטרסים והערכים אשר החוק בא להגשים. ככלל, חקיקת מס נועדה להגדיל את הכנסות המדינה ואף להשפיע על עיצובה של תכלית חברתית כלשהי. לפקודת תעריף המכס והפיטורין, כמו לכל חוק אחר, קיימות גם תכלית או תכליות ספציפיות, אשר אותן בא החוק להגשים באופן מיוחד. לעניין זה נזכיר, כי עוד מימים ימימה נוצלה מדיניות המכסים לשם הגנה על הייצור המקומי ולעידודו, ולשם הבטחת תעסוקה או שמירה על מעמד כלכלי או חברתי מועדף. אין חולק אפוא כי תכלית מרכזית בפקודת תעריף המכס והפיטורין, הינה, בין היתר, הסדרת הביקוש והגנה על התוצר והייצור המקומי."
וכן דבריו של בית המשפט המחוזי בה"פ (י-ם) חישולי כרמל בע"מ נ' מדינת ישראל, רשות המיסים:
"תכליתה המרכזית דלעיל של פקודת המכס יכולה ללמד על הגיונו של הפטור הקבוע בסעיף 162(ג) לפקודת המכס: הטובין הנזכרים בסעיף 162(ג) לפקודה הם טובין הנכנסים לארץ לתקופה זמנית רק לשם "אריזת טובי-יצוא, או לשם עיבודם, תיקונם, חידושם, הצגתם ברבים או למטרה דומה", ומיוצאים לאחר מכן. נראה, כי בתור שכאלה אין הטובין דנן באים להתחרות בייצור או בתוצר המקומי. במצב דברים זה אין טעם להטיל עליהם מיסי יבוא."
לאור תכלית הטלת המכס, פסק בית המשפט העליון בפרשת מירון כי כאשר באים להכריע בסיווג טובין לצרכי מכס, יש לבחון האם תכלית הטלת המכס מצדיקה את סיווג הטובין שבמחלוקת בפרט המטיל מכס. מכיוון שאין כל ייצור מקומי של אופניים חשמליים או חלקיהם, ברור כי גם מבחינת תכליות דיני המכס אין מקום לסווג את חלקי האופניים החשמליים המיובאים כחלקים לרכב מנועי, וגם מטעם זה עולה התכלית של צו תעריף המכס בקנה אחד עם התכלית של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והמשמעות היא כי המכס שגה, עד כה, בסיווג חלקי אופניים חשמליים, וכי מעתה והלאה עליו לשנות את דרכיו (וגם לבטל הודעות חיוב שהוציא ליבואנים!).