חברת אם. פי. איי סחר בנייר בע"מ, חברת שלי משה סחר מתכות בע"מ וחברת א.ד.נ.ש.מ. מסחר ושיווק בע"מ עוסקות בייצוא ובמסחר של גרוטאות ברזל ומתכת. ייצוא גרוטאות תחילתו בשינוע גרוטאות לנמל בתפזורת, באמצעות משאיות, ולאחר מכן הבאתן לנמל לנקודת העמסה לאנייה.
עד שנת 2006, הטענת הגרוטאות בנמל אשדוד הייתה בשיטת האמבטיה. לפי שיטה זו, הגרוטאות הועברו מהמשאיות שהביאו אותן לנמל בתפזורת אל תוך מכולה פתוחה בעלת שלוש דפנות, המכונה "אמבטיה". לאחר שה"אמבטיה" התמלאה בגרוטאות, היא הייתה מורמת על ידי שני מנופי חוף (בעת ובעונה אחת) מעל בטן האנייה, ותכולתה הייתה נשפכת לשם, תוך שהמנופים מנמיכים את חלק "האמבטיה" חסר הדופן לעברה. לאחר מכן, העמידו היצואנים כלים הנדסיים ליישור הגרוטאות, על מנת שניתן יהיה לסגור את תא המטען של האנייה.
ביולי 2006, החליטה חברת נמל אשדוד להפסיק השימוש בשיטת האמבטיה, בעקבות הסתברות שהלכה וגדלה לסיכוני בטיחות בשיטה זו.
לאחר הפסקת השימוש בשיטת האמבטיה, הגיעה חברת הנמל להסכם עם אחת היצואניות, ולפיו עובדי הנמל יעשו שימוש במנוף חופן שבבעלותה לצורך הטענת גרוטאות לאניות. מנוף חופן הנו כלי מכני הנדסי, בדרך כלל מחפר, שעל גבי זרועו הארוכה הורכבה כף, בה יש צבתות החופנות את המטען. כאשר הצבתות נסגרות על גבי תפזורת גרוטאות, ניתן להרימן ולהעבירן לבטן האנייה אותה מעמיסים.
דא עקא, שיצואניות הגרוטאות נוספות לא רוו נחת מההסדר החדש, אשר חייב אותן לספק לנמל כלים הנדסיים, והן הגישו תביעה בעניין זה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. התביעה התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון, אשר קבע – בשנת 2014 – כי חברת הנמל אמנם הייתה רשאית להימנע מלספק שירותי הטענה בשיטת האמבטיה, נוכח הסכנה הטמונה בה, אולם היא הייתה חייבת לספק בעצמה ליצואניות הגרוטאות שירות הטענה חלופי, וזאת מבלי להציג להן כל דרישה כספית.
בפברואר 2015, כשנה לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, הגישו יצואניות הגרוטאות תביעה נגד חברת נמל אשדוד, במסגרתה טענו כי הגם שעיסוקן בייצוא גרוטאות ולא בשינוע מטענים, משנת 2006 ועד שנת 2014, עת ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הן הוציאו כעשרה מיליון ₪ בגין המערך האופרטיבי שנאלצו להקים בעקבות החלטת הנמל לבטל את שיטת האמבטיה, ולחייבן באספקת ציוד מכני חלופי.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבפניו נידונה התביעה, קבע כממצא עובדתי כי הטענה בדבר הקמת מערך אופרטיבי שלם יש מאין על ידי היצואניות הייתה מוגזמת, שכן אותם כלים הנדסיים ששימשו להעמסת האניות בשיטת החופנים היו אותם כלים ששימשו – עד יולי 2006 – ליישור הגרוטאות שנשפכו מה"אמבטיה" לאנייה. מכאן, שלכל היותר יכלו יצואניות הגרוטאות לטעון כי היה גידול בהוצאותיהן כתוצאה מהגדלת היקף העבודה של הכלים ההנדסיים, אך בוודאי שלא נדרש כאן הקמת "מערך חדש", כנטען.
בחינת הראיות שהביאו היצואניות להוכחת הוצאותיהן הנטענות, הוביל את בית המשפט למסקנה כי לא נערך כל תיעוד של ההוצאות בזמן אמת. לאור זאת, ערך בית המשפט אומדן של ההוצאות, וקבע כי חלק מהיצואניות זכאיות לפיצוי בסך של כ-160,000 ₪ בלבד.
עם זאת, נקבע כי מהצד השני של המטבע מצוי החיסכון שנוצר לנמל, כתוצאה מכך שבמשך שמונה שנים הוא לא העמיד לרשות היצואניות כלים הנדסיים. לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, מי שזכאיות ליהנות מהחיסכון הזה הן יצואניות הגרוטאות: "במסגרת בחינת עילת תביעה זו, ההתמקדות הינה בזכייה של הזוכה, בלי קשר ובמנותק משאלת הוכחת ההוצאות שנגרמו לגורם שעל חשבונו אירעה הזכייה שלא כדין. ברור הוא כי כאשר התברר בדיעבד כי חברת הנמל הייתה צריכה להעמיד מנוף לצורך הטענת הגרוטאות של התובעים, הרי שאם הם העמידו מנוף על חשבונן, כי חברת הנמל קיבלה זכייה, או התעשרה, על חשבונן של התובעות, והשאלה הינה חישוב אותה התעשרות שהתובעות טוענות שהייתה שלא במשפט".
נקבע, אפוא, בדרך של אומדן, כי חברת נמל אשדוד חסכה 853,000 ₪ בכך שלא העמידה לרשות יצואניות הגרוטאות את הציוד הנדרש, ועל כן היא חויבה לשלם לתובעות את הסכום האמור.
לאור היחס בין סכום התביעה (10 מיליון ₪), ובין הפיצוי שנפסק בפועל, לא חייב בית המשפט את חברת הנמל לשלם לתובעות הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.
[תא (ב"ש) 42651-02-15 אמ.פי.אי סחר בנייר בע"מ נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, פסק דינו של כב' השופט יעקב פרסקי מיום 19.12.18. את יצואניות הגרוטאות ייצגו עו"ד נועם רונן ועו"ד קובי מרקוס ממשרד גורניצקי, ואת חברת נמל אשדוד ייצגו עו"ד דניאל אברבנאל ועו"ד גיא קורתני ממשרד יגאל ארנון].