בשנת 1985, חתמה ארצות הברית על הסכם הסחר הראשון שלה. המדינה הראשונה שזכתה להיות צד להסכם ההיסטורי הייתה לא אחרת מאשר ישראל הקטנה - היו אלה ימי הנשיאות של רייגן, וישראל הייתה במצב בו האינפלציה השתוללה, הגירעון הממשלתי העמיק והצמיחה דשדשה.
במסגרת ההסכם, הסירה ארצות הברית את כל המכסים על מרבית הייצוא החקלאי מישראל, כך שחקלאי ישראלי, המוכר את תוצרתו בארצות הברית (ויש הרבה כאלו – לפי הלמ"ס בשנת 2017 ייצאה ישראל לארצות הברית ירקות בסך 35 מיליון דולר, וייבאה ממנה ירקות בסך של 5 מיליון דולר בלבד) למעשה מוכר אותה בשוק חופשי לחלוטין. לכן, חקלאים ישראלים העדיפו ומעדיפים לשלוח את התוצרת הטובה ביותר שלהם לחו"ל, שם כוח הקנייה גדול, ולא מוטלות עליהם מגבלות.
לעומת זאת, חקלאים אמריקאים, המעוניינים לייצא לישראל, נתקלים בחומה בצורה של מכסים ו"הגנות", שכן על פי רשימות B ו-C לנספח להסכם, ישראל מגבילה יבוא של חמאה ומוצרי חלב; ירקות קפואים; תירס לפופקורן; בשר עוף ובקר, מעובד או משומר; דגים משומרים; שימורי עגבניות; מיץ תפוחים; אשכוליות; שמן זית, ועוד. בכך, מעניקה ישראל עדיפות לתוצרת המקומית, ומונעת תחרות.
מעבר לחוסר ההגינות הבסיסית כלפי החקלאים האמריקאים במצב הנוכחי, פתיחת השוק הישראלי תגדיל את התחרות, ובכך תיטיב, בראש ובראשונה, עם אזרחי ישראל: התחרות על לבו של הצרכן במצב דברים של היצע רב יותר תביא באופן מידי לירידת מחירים, מה שיטיב כמובן עם כולנו, אבל בעיקר עם העניים והחלשים, שמזון הוא חלק נכבד מהוצאותיהם.
לכך יש להוסיף את העובדה, שהחקלאות בארצות הברית מסובסדת, מה שיאפשר, בתורו, לאזרח הישראלי ליהנות אפילו עוד יותר מהתחרות שתיווצר. לדוגמה, נאמר שעלות ייצור של 200 גרם חמאה בישראל ובארצות הברית היא שבעה שקלים, אך בגלל הסבסוד העמוק של הממשלה בארצות הברית אפשר לייבא ולמכור את החמאה האמריקאית בישראל בארבעה שקלים, התוצאה הכלכלית בפועל תהיה שבכל פעם שמישהו בישראל יקנה חמאה אמריקאית, הוא יקבל שלושה שקלים במתנה מאזרחי ארצות הברית.
יתר על כן, יצרניות של מוצרי חלב ישראליים, שיקנו חומרי גלם לייצור מוצרי חלב מארצות הברית, ייהנו מירידה בעלויות הייצור (שוב, באדיבות אזרחי ארצות הברית), ולכן יוכלו להציע מוצרים זולים יותר גם בישראל וגם בחו"ל, כך שפתיחת השוק לייבוא מארצות הברית עשויה להשפיע לטובה גם על היקפי היצוא של ישראל לחו"ל.
ברור, כי למהלך של פתיחת השוק המקומי ליבוא חקלאי מארצות הברית יש גם תוצאות "מזיקות", אשר יגרמו לחקלאים הלא יעילים – אשר שורדים רק בזכות מכסי היבוא העצומים - לצאת מהענף, אולם אין לשעות לטענותיהם, שכן הן נובעות מחשיבה כלכלית שגויה, לפיה אפשר לשמר מצב כלשהו באמצעות הפיכת החלופות לבלתי כדאיות. בישראל המדברית ניסו בעבר לגדל מאות אלפי דונמים של כותנה צמאה למים, וייצרו מהכותנה חולצות בעלות כפולה, משולשת ומרובעת מהמחיר לצרכן של יבוא מחו"ל, וייצרו "סוסיתא" ו"כרמל דוכס", שאסור היה לנסוע איתן ליד גמלים, שמא ינסו אלו לטעום את דלתות הפיברגלס שלהן. המדינה ניסתה להגן על כל אלו באמצעות מיסוי ומכסים דרקוניים.
וזה עזר? לא. זה לא עזר. בסופו של דבר, הצרכן הישראלי נאלץ לשלם פעמיים: פעם אחת הוא נדרש לשלם עבור הפסדי היצרניות הלא יעילות, ופעם שנייה הוא נדרש לשלם על מוצרים חלופיים יקרים יותר. לכן, כולנו צריכים לאחל לטראמפ הצלחה, ויפה שעה אחת קודם.