בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המכס, וקבע כי יבואנית הרכב דלק מוטורס לא נדרשת לשלם מסי יבוא על הנחות שקיבלה, במשך שנים, מיצרנית חלקי החילוף מאזדה, וזאת חרף העובדה כי ההנחה שקיבלה היא הנחה מותנית, ועלולה להישלל ממנה אם לא תעמוד ביעדי הרכישה השנתיים. בכך, חיזק בית המשפט את העיקרון לפיו גם יבואנים זכאים להיות ממוסים במס אמת, המשקף את ערך העסקה בפועל.
מעשה שהיה כך היה: לפני מספר שנים, דלק מוטורס ביקשה ממאזדה הנחה במחירי חלקי החילוף שהיא מייבאת ארצה. מאזדה הסכימה להעניק לה הנחה באחוז מסוים מערך הקנייה בכל חשבון מכר, אולם לפי ההסכם ביניהם, ההנחה הותנתה בכך שהיבואנית תעמוד ביעדי רכישה שנתיים.
לימים, גילה בית המכס נתב"ג שדלק מוטורס קיבלה את ההנחות האמורות, והחליט לשלול אותן רטרואקטיבית, בנימוק כי מדובר בהנחה מותנית, שסעיף 132(ב)(2) לפקודת המכס מורה שאין להתחשב בה. דלק מוטורס קיבלה, אפוא, הודעת חיוב בסך של מיליוני שקלים, בגין כל ההנחות שקיבלה שנים קודם לכן, ובשנים שלאחר מכן נאלצה לשלם מיליוני שקלים אגב מחאה, בגין סכומי הנחות שלא שולמו על ידה בפועל, אך מבחינת המכס עדיין נחשבו לחלק מערך הטובין לצרכי מכס.
דלק מוטורס הגישה, אפוא, בתחילת 2016, תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז, במסגרתה טענה כי ההנחות - שעל הנייר אכן היו הנחות מותנות - בפועל לא היו כאלה, ולמעשה גם בשנים שבהן דלק מוטורס לא עמדה ביעדי הרכישה השנתיים, הן מעולם לא נשללו ממנה רטרואקטיבית. מכאן, שהחלטת המכס שלא להתחשב בהנחות, פירושה מיסוי של סכומים שמעולם לא שולמו בגין הטובין, ללא כל הצדקה.
בית המשפט קיבל את עמדתה של דלק מוטורס, אשר יוצגה על ידי עורכת הדין אליס אברמוביץ, וקבע שגם אם צודק המכס בטענתו שההנחה הייתה מותנית - במובן זה שאי-עמידה ביעדי הרכישה שקבע היצרן יכולה הייתה להביא לשלילה רטרואקטיבית שלה – גם אז עדיין לא ניתן היה לחייב את דלק מוטורס לשלם את מסי היבוא על מחירם המלא של הטובין, תוך התעלמות מההנחה. זאת, מפני שכל עוד לא הוכחה שלילה בפועל של ההנחה, אין למכס סמכות לחייב יבואן בתשלום מסי יבוא על סכומים, שלא שולמו על ידו בפועל. אם נקבל את גישת המכס, קובע בית המשפט, משמעות הדבר תהיה כי יבואן שקיבל הנחה מותנית, ימוסה על אותה ההנחה פעמיים: פעם אחת ביבוא הראשון, כשהמכס יתעלם מההנחה שניתנה בשל היותה מותנית, ופעם שנייה ביבוא השני, כשמחיר המוצר יעלה בגובה ההנחה עקב אי-העמידה בתנאי (במקרה הזה – עמידה ביעדי רכש).
הכרעה זו התבססה, במידה רבה, על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5717/05 מנהל מע"מ ומס קנייה תל אביב נ' חברת אמקור מקררים בע"מ, אשר עסק בשאלת ההתייחסות להנחות כמות: אמקור נהגה להעניק הנחות לסוחרים שרכשו את מוצריה בכמות מצטברת מסוימת, שנקבעה מראש. לרשות הסוחר עמדו שלוש חלופות באשר לאופן מימוש ההנחה, כאשר על פי אחת מהן, היה הוא רשאי לבצע קניה לפי "מחירון בונוס", הקובע מחיר מופחת. סכומי ההנחה הופחתו על ידי אמקור מסכומן של המכירות המדווחות לצרכי מס, כך שסכום מס הקניה ששולם בגין המקררים היה נמוך יותר. באותו עניין גזר מנהל מע"מ ומס קנייה גזירה שווה מפקודת המכס, וסרב להכיר בהפחתה האמורה, בין היתר גם משום שפקודת המכס תביא לתוצאה שהדין החל על יבואן יהיה שונה מהדין החל על יצרן מקומי (שכן ביחס ליבואן קובעת הפקודה, לכאורה, שהנחה מותנית אינה מוכרת לצרכי מכס). על פי עמדתו המפורשת של בית המשפט העליון בעניין אמקור, כל עוד לא מדובר בהנחה רטרואקטיבית, אלא בהנחה הניתנת ליבואן בפועל במעמד הייבוא, הרי שיש לקבלה. בית המשפט המחוזי בחן גם את מאמרי ההסבר והפרשנות של הועדה הטכנית לענייני הערכה בארגון המכס העולמי בסוגיית ההנחות, וקבע כי "חוט השני העובר בדוגמאות שבחוות הדעת ובפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אמקור הוא כי יש לשאוף להטיל את מיסי היבוא לפי המחיר ששולם בפועל בייבוא הטובין, גם אם מכירה זו הייתה כפופה לתנאי וגם אם אין ודאות במועד היבוא כי התנאי, בשלו מתקבלת ההנחה, אכן יתקיים. כל זאת בתנאי שההנחה נקבעה מראש וניתנת מראש על פי מתכונת קבועה וידועה... השאלה האם רשאית רשות המכס "לעיין מחדש" במחיר בשל כך שהתנאי לא התקיים, והיבואן נאלץ להשיב לספק את הנחת היתר, אינה נדרשת בהליך דנן, שהרי הנתבעת לא ביססה את הודעות החיוב על כך שכספים הוחזרו בדרך זו או אחרת מהתובעת לספק...".
עוד נקבע, שהמכס לא יכול לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד לטעון שמדובר בתנאי שלא ניתן לאמוד את ערכו, ולכן לא ניתן להתחשב בהנחה המותנית במעמד היבוא, ומצד שני לקבוע מה הסכום המדויק שיש להוסיף למחיר העסקה בדיעבד: "ספק בעיניי", קובע בית המשפט, "אם סעיף 132(ב) לפקודה מאפשר סוג כזה של יצור כלאיים. או שמדובר בתנאי שלא ניתן לאמוד את ערכו, ולפיכך לא ניתן לקבוע את ערך הטובין לפי מחיר העסקה, אלא יש להיזקק לשיטות הערכה חלופיות, כגון ערך טובין זהים או דומים, או שמדובר בתנאי שניתן לאמוד את ערכו, ואז לא חל סעיף 132(ב)(2) לפקודה, ויש להביא את ערך התנאי בחשבון".
פסק דין זה מהווה חוליה נוספת בפסיקות הנוגעות להכרה לצרכי מכס בהנחות המתקבלות אצל היבואן. כך, בסוף שנת 2019 דחה בית המשפט המחוזי מרכז, תחת מותב אחר, ערעור שהגיש המכס על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה, וקבע כי חברת פלאפון תשלם מסי יבוא על פלאפונים לפי הערך בו נרכשו, ולא לפי ערכם המלא (בו הם לא נרכשו...). בית המשפט חזר אז על ההלכה לפיה "הכלל בדיני מס הוא שיש למסות עסקה על פי תוכנה הכלכלי ועל פי מהותה האמיתית, ולאו דווקא על פי חזותה החיצונית", וקבע כי המכס אינו יכול למסות את מכשירי הפלאפון לפי ערכם המלא, בשעה שפלאפון רכשה אותם בהנחה של 50% (ע"א 53083-10-18 ישראל נ' פלאפון תקשורת בע"מ).
התוצאה היא, אפוא, כי בית המשפט קבע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בהתאם לעקרון המחייב גביית מס אמת, קו פרשת המים לצורך חיוב במיסי יבוא הוא מועד היבוא. יבואן שקיבל הנחה בחשבון היבוא יהיה זכאי, אפוא, לא להיות ממוסה בגינה, וזאת אף אם מדובר בהנחה מותנית הצופה פני עתיד.
[ת"א 46492-01-16 דלק מוטורס בע"מ נ' מדינת ישראל (אגף המכס והמע"מ), פסק דינו של כב' השופט בורנשטיין מיום 6.5.20, אשר הותר לפרסום ביום 4.6.20. דלק מוטורס יוצגה על ידי עוה"ד אליס אברמוביץ, והמכס יוצג על ידי עוה"ד שירה ויזל גלצור מפרקליטות מחוז תל אביב].