החלטה שניתנה בשבוע שעבר בענייני בלו משליכה גם על תביעות בנושא מכס.
על פי סעיף 154 לפקודת המכס, יבואן שהתגלעה מחלוקת בנוגע למיסי היבוא בינו ובין רשות המסים, נדרש לשלם את מסי היבוא הנדרשים ממנו ולהגיש תביעה נגד המכס. כתוצאה מקיומו של סעיף זה, קורה, לעיתים קרובות, כי יבואנים משלמים את הודעות החיוב או את רשימוני היבוא אגב מחאה, ולאחר מכן נאלצים להגיש תביעות כספיות להשבת הסכומים ששולמו, בטענה כי מדובר במסים ששולמו ביתר. האגרה בגין הגשת תביעה כספית עומדת על 2.5% משווי התביעה, בעוד שהאגרה על תביעה הצהרתית עומדת על לא יותר מכאלף שקלים. לפיכך, ברור כי יבואנים הניצבים במצב בו עליהם לחלוק על עמדת המכס יעדיפו להגיש תביעה לסעד הצהרתי, במסגרתה יבהיר בית המשפט מה הפרשנות הנכונה למחלוקת ההנחה או הסיווג שהתגלעה, ורק לאחר שיובהר ליבואן כי עמדתו היא הנכונה – תוגש על ידו התביעה הכספית להשבה, תהא אגרתה אשר תהא.
מעשה שהיה, אפוא, כך היה: אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ הגישה נגד רשות המסים המרצת פתיחה, במסגרתה חלקה על אופן חישוב ההשיבון המגיע לה בגין מס הבלו המשולם על ידה על הדלק המשמש להפעלת צי האוטובוסים שלה.
המחלוקת פחות רלוונטית לענייננו, אך רק על מנת לסבר את האוזן נפרט אותה בתמצית: לפי צו ההישבון על בלו, יינתן הישבון בשיעור של 50% לאוטובוסים, באופן שהיקף ההישבון מוגבל לצריכה שנתית ממוצעת (בליטרים של דלק). לפי עמדת אגד, יש ליישם את מגבלת הצריכה השנתית הממוצעת ביחס לצי האוטובוסים כולו ולא ביחס לכל אוטובוס בנפרד, בעוד שרשות המסים סבורה, כי הגבלת היקף ההישבון צריכה להיות מחושבת לגבי כל אוטובוס ואוטובוס לפי נתוניו. על פי האומדן הגס של אגד, הפער בין שיטות הצדדים עשוי להגיע לכדי 12.5 מיליון ש"ח בשנה, כאשר על הפרק עומדות לפחות שש שנות הישבון. משמעות הדבר היא, כי אם תוגש תביעה כספית להחזר, תצטרך אגד לשלם למעלה ממיליון שקלים כאגרת משפט.
על מנת להימנע מתשלום אגרה בהיקף כזה, הגישה אגד, בשנת 2018, המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שעלות האגרה בה היא כאלף ש"ח בלבד. במסגרת זו, עתרה כי בית המשפט ייתן סעד הצהרתי, לפי שיטת החישוב של אגד היא הנכונה (כך שחישוב ההישבון ייעשה על בסיס ממוצע הצי כולו), וכן סעד כספי לפיו יורה בית המשפט לרשות המיסים לשלם לאגד את סכומי ההישבון הנוספים המגיעים לה בגין העבר. ההמרצה האמורה סולקה על הסף, לבקשת רשות המסים, וזאת לאור העובדה שלא ניתן לתבוע סעד כספי במסווה של סעד הצהרתי.
ואולם, אגד לא אמרה נואש והגישה, ביוני 2019, המרצת פתיחה נוספת, הפעם לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבמסגרתה עתרה אגד לסעד הצהרתי בלבד, כאשר בנפרד הוגשה גם בקשה לפיצול סעדים. רשות המסים ניסתה לסלק גם את המרצת הפתיחה השנייה על הסף, בנימוק כי לנוכח החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק הקודם, קיימים מעשה בית דין ומניעות, החוסמים את דרכה של אגד בפני הגשת המרצת פתיחה נוספת בגין אותו עניין. עוד נטען, כי מדובר במקרה של forum shopping, ומה שאגד לא הצליחה להשיג במחוז ירושלים היא מנסה להשיג כעת במחוז תל אביב, אולם בית המשפט דחה עמדה זו: "אינני מסכים עם המשיבה בשאלת מעשה בית דין. כאמור, המרצת הפתיחה בהליך הקודם סולקה על הסף בראש ובראשונה כי היא הייתה כרוכה בסעד כספי – תשלום סכומי הישבון נוספים. והנה בהליך הנוכחי מתבקש סעד הצהרתי בלבד וזאת לגבי הפירוש הנכון של החיקוקים שנסקרו לעיל. דומה אפוא שהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפניו היה מונח הליך בעל אופי שונה, איננה מונעת מניה וביה את עצם הגשת המרצת הפתיחה הנוכחית. אולם לנוכח המסקנה אליה הגעתי, טענת המשיבה בדבר מעשה בית דין ממילא איננה דורשת הכרעה. כמו כן, אינני נדרש להתייחס לטענת ה-forum shopping".
עם זאת, דן בית המשפט המחוזי בשאלה האם ניתן לבקש הכרעה בשאלה משפטית במסגרת בקשה לסעד הצהרתי, וזאת כהכנה לתביעה כספית. במסגרת זו, הובהר כי לאור דיני הגנת הסביבה החלים על אגד, אין באפשרותה לתכנן אחרת את הנסועה בצי האוטובוסים, כך שברור כבר בשלב ההתחלתי שההכרעה המשפטית אינה נחוצה לצורך תכנון ההתנהגות אלא אכן אך ורק כהכנה לתביעה כספית. התשובה לשאלה זו הייתה, אפוא, בשלילה: "על פי מכלול החומר המונח לפניי, וכאשר אני מונחה על פי פסיקה רבת שנים בסוגיה זו, הגעתי למסקנה כי אכן ההיבט המרכזי המניע את אגד בנושא ההישבון הוא הכספי, כי קרוב לוודאי תבוא תובענה כספית בהמשך, וכי הצורך בהכוונה והדרכה לגבי העתיד (בנושא תפעול מערך האוטובוסים) הוא משני ולא הוכח כדבעי".
עם זאת, העלתה אגד טענה נוספת, ולפיה בהיעדר הליך ערעור מובנה בחוק הבלו, אין זה ראוי שבדברי חקיקה מסוימים – וביניהם גם פקודת המכס – ייאלץ נישום לשלם אגרה של מיליוני שקלים על החלטה של רשות המסים, בשעה שחוקי מס אחרים כגון פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ וחוק מס קנייה קובעים הליכי ערעור והשגה, ומגבילים את האגרה לכמה מאות שקלים בלבד, ללא תלות בשווי התביעה.
ואולם, בית המשפט קבע כי הגם שהצדק הוא עם אגד בנקודה זו, ואכן אין זה ראוי לחסום את זכות הגישה של נישום לערכאות בשל אגרה גבוהה, ידיו של בית המשפט כבולות: "אכן אני מתקשה להציע הסבר לכך כי בחוקי מס בודדים לא נכלל מנגנון ערעור ייחודי. יתרה מזאת, אני מתקשה למצוא רציונל לפער הקיצוני בין האגרה הנדרשת בערעור מס הכנסה, מע"מ ומיסוי מקרקעין ובין זו שעלולה להידרש בתובענה אזרחית שעניינה מכס, מס קנייה או בלו. שוני זה מחייב לדעתי בחינה מחודשת ומעמיקה מצד הרשות המחוקקת. אולם חרף התמיהה שמעורר השוני ברמות האגרה, אין בכוחה של הרשות השופטת כדי להושיע. אין עיגון בחקיקה המצויה כדי להשית על תביעה כספית להגדלת הישבון בלו אגרה אשר יוחדה לערעורי מס מן הסוגים המסוימים המנויים בחוק. דהיינו, משקבעתי כי במקרה דנן אין מקום לדון בהמרצת פתיחה לסעד הצהרתי בלבד, נותר לאגד להגיש תביעה כספית רגילה ולשלם את האגרה המתאימה לכך".
[ה"פ (מחוזי ת"א) 49026-06-19 אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ' רשות המסים - אגף המכס והמע"מ, פסק דינו של כב' השופט הרי קירש מיום 20.07.2020. אגד יוצגה על ידי עוה"ד זיו שרון, עמית גליק, שרונה בוחניק וליהי קדם, ורשות המסים יוצגה על ידי עו"ד ניר וילנר מפרקליטות מחוז תל אביב].