בהודעה לעיתונות שפורסמה ביום 1.4.20, קורא ארגון המשלחים הבינלאומי (FIATA) לחברות הספנות לפעול במתינות בכל הנוגע לגביית דמי השהיית מכולות ודמי אחסנה בטרמינלים בתקופה בה מתמודדות מדינות העולם עם מגפת הקורונה.
על פי האמור, ארגון FIATA מכיר בכך שהמסחר הבינלאומי פועל בנסיבות חריגות, וכי גם בימים אלה יש להבטיח את קווי האספקה הסדירים. במסגרת זו, ברור כי גביית דמי השהיית מכולות ודמי אחסנה בטרמינלים היא חיונית, וזאת הן על מנת לפצות את חברות הספנות על שלילת המכולות המעוכבות והן על מנת לתמרץ את בעלי המטענים להביא לפינוי והחזרה מהירים של המכולות, במטרה למנוע שיבושים בשרשרת האספקה.
לפיכך, מזמין הארגון את חברות הספנות ואת כל הגורמים בשרשרת האספקה לפעול בהתאם ל"עיקרון התמריץ" - מונח המשמש את הנציבות הימית הפדרלית של ארה"ב (FMC) בפרשנות סבירותם של נהלי השהייה ואחסנה. לפי עקרון זה, מכיוון שדמי ההשהיה והאחסנה נועדו לתמרץ את בעל המטען להחזיר את המכולה הריקה לחברת הספנות בהקדם האפשרי, אין לגבות דמי השהייה ואחסנה במלואם בנסיבות בהן בעל המטען מנוע מלהחזיר את המכולה בנסיבות שאינן בשליטתו.
בימים אלה, בהן משתוללת מגפת הקורונה ברחבי העולם, מטילות ממשלות מגבלות חמורות על תנועת סחורות ואנשים, וכתוצאה מכך בעלי מטענים מצויים במצב בו אין באפשרותם לשחרר את מטעניהם בנסיבות שכלל אינן בשליטתם. על כן, ממליץ הארגון לחברות הספנות לשקול לבטל את חיובי ההשהיה והאחסנה, או לגלות גמישות בגבייה, בנסיבות המצדיקות זאת עקב משבר הקורונה.
קריאה זו נשמעת הגיונית בימים אלה, בהם מכולות נתקעות בטרמינלים בנמלים עקב הגבלות תנועה ומחסור בכוח אדם, אולם למעשה היא מהווה חולייה נוספת בשרשרת של התפתחויות המובילות להסתכלות חדשה על הנוקשות של חברות הספנות בגביית דמי השהיית מכולות: כך, בשני פסקי דין שניתנו בחודש מרס 2019 על ידי בית המשפט לערעורים באנטוורפן, בלגיה, נקבע כי חברות ספנות אינן רשאיות לגבות מהיבואנים דמי השהייה העולים על הנזק הריאלי שנגרם להן, ובסוף 2019 גם הנציבות הימית הפדרלית בארצות הברית החליטה, בתום חקירה שנמשכה שנה וחצי, לפרסם הנחיות המופנות למובילים ימיים בנוגע לסבירות הגבייה של דמי השהיית מכולות, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות שהביאו לעיכוב בהחזרת המכולה.
בישראל, החבות בדמי השהיית מכולות מהווה מקור בלתי נדלה לחילוקי דעות וחיכוכים רבים בין חברות הספנות וסוכני האונייה מטעמן בין לקוחותיהם, שהנם יבואנים, סוכני מכס ומשלחים בינלאומיים. לעיתים קרובות, נוגעים חילוקי הדעות לזהותו של החייב בתשלום דמי ההשהייה, או לשאלה האם רשאית חברת הספנות להטיל את החיוב על היבואן בלבד או שהיא רשאית להטילו גם על סוכן המכס שפדה את פקודת המסירה בשם היבואן או על המשלח הבינלאומי שפדה את פקודת המסירה בשמו. ואולם, כמעט אין בפסיקה הישראלית מקרה בו דרשה חברת הספנות דמי השהייה בנסיבות בהן המכולה לא הוחזרה במשך חודשים רבים או שנים.
בפסק הדין שניתן על ידי כב' שופטת בית משפט השלום בחיפה אריקה פריאל בת"א 16725-01-09 כרמל שרותי ספנות בינלאומית (1992) בע"מ נ' ר.פ.א פורט אינטרנשיונל בע"מ, נידון עניינה של חברת פריניר, שבשנת 2008 ייבאה ארצה מקזחסטן 13 מכולות של רסק עגבניות, כאשר שש מתוכן הוחזרו באיחור, ושבע מתוכן לא הגיעו ליעדן מעולם. באותו מקרה, הוציאה חברת הספנות אדמירל חשבון בגין דמי השהייה עקב אי השבת חלק מן המכולות במועד, אולם בחלוף ארבעה חודשים היא הכריזה על המכולות כ"אבדן גמור" (Total Loss), עצרה את החיוב בגין דמי ההשהייה, וצירפה לחשבון את שווי שבע המכולות האבודות. בפסק הדין, שניתן בשנת 2013, קבעה השופטת פריאל כי "לולא הוכרזו המכולות אבדן גמור רשאי היה הבעלים של המכולות לתבוע דמי השהייה ללא הגבלה של זמן". אמנם ממילא לא מדובר כאן בהלכה מחייבת, וזו עדיין דעה אחת של שופטת אחת מבית משפט שלום אחד, אולם ברור כי לאור ההתפתחויות האחרונות, כבר יש מקום לתוצאה שונה גם בישראל.