מקבילים על הראש

לאחרונה, יבואנים מקבילים מרגישים ביתר שאת את נחת זרועה של רשות המסים. במספר פסקי דין שניתנו השנה, נקבע כי יבואן מקביל יידרש להתמודד עם פסילת תעודות מקור רטרואקטיבית על ידי המכס, וזאת חרף העובדה שבאופן אינהרנטי, יבואן מקביל לעולם לא יהיה מסוגל להוכיח כי הטובין שייבא – ושלוו בתעודת מקור על סמך הצהרת היצואן – אכן עומדים בכללי המקור שבהסכמי הסחר של ישראל.

הסכמי הסחר שעליהם חתומה מדינת ישראל, מקנים ליבואנים הטבה בדמות פטור ממכס או מכס מופחת ליבוא מוצרים מהמדינות שהן צד להסכם סחר עם ישראל, כאשר התנאי המהותי המתייצג בתעודת המקור הוא העובדה שהמוצר המיובא עומד בכללי המקור שבהסכם הסחר. כאשר מדובר ביבוא מארצות הברית, למשל, נדרש כי המוצר יכלול לפחות 35% תשומה מקומית שמקורה בארצות הברית.

לרוב, היבוא נעשה בדרך של עסקה בין היבואן הישראלי ליצרן בחו"ל, אשר ייצר את המוצר, יודע מה יש בו, ומנפיק ליבואן "מסמך העדפה". כאשר מדובר ביבוא מארצות הברית, על הספק לצרף הצהרת מקור חתומה בחשבון המכר, וכאשר מדובר ביבוא מאירופה נדרשת תעודת EUR1, המונפקת על ידי רשויות המכס במדינת היצוא לפי בקשה בכתב המוגשת על ידי היצרן-היצואן, או מי מטעמו.

כאשר מדובר ביבוא מקביל, היבואן לא רוכש את הטובין ישירות מהיצרן, אלא מצד שלישי שהטובין הגיעו לידיו. אותו צד שלישי, שהוא למעשה הספק, מוסמך על פי הסכמי הסחר להוסיף הצהרת מקור בחשבון הספק, או לפנות לרשויות המכס בבקשה להנפקת תעודת EUR1.

מעת לעת, מחליט המכס הישראלי לאמת את מסמכי ההעדפה שהציגו היבואנים הישראליים בעת היבוא. הדין הישראלי מתיר למכס לעשות כן גם באופן רטרואקטיבי, עד חמש שנים לאחר היבוא. כאשר מדובר ביבוא מאירופה, פונה המכס הישראלי לרשויות המכס במדינת היצוא, והן פונות, בתורן, ליצואן במדינת היצוא, ומאמתות את עמידת הטובין בכללי המקור לפי הסכם הסחר. כאשר מדובר ביבוא מארצות הברית, פונה המכס הישראלי ישירות ליצואן האמריקאי, ודורש ממנו פירוט מדוקדק של תשומות היצור.

וכאן מתחילה הבעיה של היבואנים המקבילים: מכיוון שיבואנים אלו לא מייבאים ישירות מהיצרנים, הספקים שלהם לא מסוגלים – אפילו מבחינה טכנית - לאמת את עמידת הטובין בכללי המקור שבהסכמי הסחר, שכן הם לא אלו שייצרו אותם, ואין להם דרך להראות לרשויות המכס כי כמות התשומה המקומית שהושקעה בייצורם עומדת בכללים שבהסכם הסחר. התוצאה היא, בכל אחת מהפעמים הללו, שמעמד המקור של הטובין נשלל רטרואקטיבית, והיבואן נדרש לשלם למכס את הפרשי מסי היבוא החלים על הטובין, ועוד בתוספת הפרשי ריבית והצמדה וקנס פיגורים.

אלא מאי? יבוא מקביל נעשה אך ורק ביחס לטובין ממותגים: מכוניות, מכשירי חשמל, מוצרי מזון, תמרוקים וכו'. כלומר, הדעת נותנת שאם היבואן הרשמי מקבל מהיצרן מסמך העדפה, המאשר את עמידת הטובין בכללי המקור שבהסכם הסחר, פשיטא שאותם כללים חלים גם על המוצרים המיובאים על ידי היבואן המקביל, שכן הם יוצרו באותם תנאים – על ידי אותו היצרן ובאותו פס יצור – כמו המוצרים של היבואן הרשמי, האין זאת?

ובכן, לא. בשורה של פסקי דין שניתנו לאחרונה, דחו בתי המשפט את הטענה כי עצם הזהות בין המוצרים המיובאים על ידי היבואן המקביל לאלו של היבואן הרשמי מקנה לאחרונים איזשהו מעמד מיוחד:

עניין ברוכים

חברת מ. ברוכים ובניו בע"מ עוסקת ביבוא מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. בין השנים 2009-2012, ייבאה החברה, ביבוא מקביל, מגהצים ומעבדי מזון מתוצרת היצרניות הצרפתיות "טפאל" ו"מג'ימיקס", אותם רכשה מספקים מבריטניה ומבלגיה. מכיוון שהמוצרים יוצרו במפעלים בצרפת, צירפה החברה למסמכי היבוא תעודות שוק מסוג EUR1, המקנות למוצרים העדפת מכס בהתאם להסכם הסחר שבין ישראל למדינות השוק המשותף, העדפה שמשמעותה היא פטור מלא מתשלום מכס.

לאחר היבוא, פנה המכס הישראלי למכס הבריטי ולמכס הבלגי בבקשה לאמת את תעודות השוק. מכיוון שהספקים לא היו יצרני המוצרים, לא היה באפשרותם למלא את טופס האימות, והתוצאה הייתה כי רשויות המכס במדינות היצוא הודיעו למכס הישראלי כי לא ניתן לאמת את מקור המוצרים המיובאים. כתוצאה מכך, שלל המכס הישראלי את העדפת המכס שניתנה למוצרים בעת היבוא, ודרש מהחברה, שייבאה אותם ביבוא מקביל, לשלם הפרשי מסי יבוא בסך של למעלה מ-650,000 ₪.

החברה הגישה, אפוא, תביעה לסעד הצהרתי לבית משפט השלום בראשון לציון, במסגרתה טענה כי משאין מחלוקת כי המוצרים הם מקוריים, ואכן יוצרו במפעלי "טפאל" ו"מג'ימיקס" בצרפת, והיות ואותם מוצרים בדיוק, המיובאים על ידי היבואן הרשמי זכאים להעדפת מכס על פי הסכם הסחר, אין כל הצדקה עניינית לבטל את העדפת המכס במקרה של יבוא מקביל.

באוגוסט 2019 דחה בית המשפט את טענות החברה, בקבעו כי לשונו של הסכם הסחר ברורה בעניין זה, ומשהודיעו רשויות המכס במדינות היצוא כי לא ניתן לאמת את מקור הטובין – אין מנוס מפסילת תעודות השוק, וזאת חרף העובדה שנציגי המכס הישראלי לא ידעו להסביר מה גרם להם, מלכתחילה, לפתוח בהליך האימות, ובעצם כך ישנו סימן שאלה סביב מידת המעורבות של היבואן הרשמי בעניין.

אשר לקושי האינהרנטי הטבוע ביבוא מקביל מסוג זה, הטיל בית המשפט את האחריות לפתחו של היבואן המקביל, בקבעו כך: "...אני סבור כי התובעת צריכה הייתה לחשוד בכך שייתכן שתעודות התנועה תיפסלנה בהליך אימות בדיעבד, עקב היעדר היכולת להמציא מסמכים המלמדים על מדינת המקור שלהם. בעיני, כל יבואן העוסק ביבוא מקביל צריך תמיד לחשוד בכך שביום פקודה לא ניתן יהיה לאמת את מדינת המקור של הטובין אותם הוא מייבא. זהו ספק אשר מלווה מראש כל יבוא מקביל. זאת משום שמטבע הדברים, יבוא מקביל פירושו רכישה "מחוץ לשרשרת". דהיינו, רכישה של טובין לא מהיצרן או לא מהמשווק המורשה של היצרן, או לחלופין רכישה מהמשווק המורשה, כאשר המשווק מפר בכך את ההסכמים שלו עם היצרן... הנה כי כן, יבוא מקביל, אף שהוא תורם באופן נכבד לתחרות בשוק ומהווה כלי משמעותי להורדת מחירים, שכן הוא גורם לכך שהשוק המקומי אינו שבוי בידי הסוכן המורשה המקומי, מתנוסס מעליו תמרור אזהרה המצביע על סיכון הטמון ביחס להוכחת מדינת המקור של הטובין, שכן היבואן, ולא אחת גם היצואן, אינו יכול לאמת את מדינת המקור, ובמקרים רבים אף אין ליצואן אינטרס לספק לרשות המכס הפונה אליו מסמכים המעידים על מדינת המקור... לכן, כל יבואן מקביל צריך לקחת בחשבון את האפשרות כי בבוא העת עלולות תעודות התנועה שיציג להיפסל בהליך אימות בדיעבד. לכן על היבואן להצטייד מראש במסמכים ובעדים תומכים אשר יש בכוחם להוכיח את מדינת המקור של הטובין שייבא, ורק אם יעשה כן, יוכל לעמוד בתנאי זה (שכן אז יוכל להוכיח שלא יכול היה לצפות את תשובת רשות המכס הזרה, באותם מקרים בהם תשובתה הינה כי "אין ראיה"), דבר – שכאמור לעיל – התובעת לא עשתה".

ביוני 2020 נדחה ברובו גם הערעור שהגישה חברת ברוכים על פסק הדין. "לא בכדי נקבע כי מתן העדפת המכס מותנה בתעודת תנועה תקינה וכשרה שלא נפסלה על ידי רשות המכס הזרה", קבע בית המשפט המחוזי, "שכן אין זה סביר שרשות המכס בישראל תידרש לחקור ולדרוש אחר מקור הטובין שיוצרו בחו"ל, וזאת בשעה שרשות המכס הזרה, שבידה הכלים לבחון את מקור הטובין, אינה יכולה לאשר מקורם".

על מנת להמתיק את הגלולה, פסק בית המשפט המחוזי כי קנס הפיגורים יבוטל, וזאת לאור העובדה כי היבואן פעל בתום לב.

עניין חורי

במאי 2020 דחה בית משפט השלום בראשון לציון את תביעתה של יבואנית בשמים ביבוא מקביל, לאחר שלא הצליחה לשכנע את בית המשפט כי שלילת מעמד המקור של הבשמים שייבאה נעשתה שלא כדין.

א.פ.י חורי הפצה בע"מ עוסקת ביבוא והפצה של בשמי ומוצרי קוסמטיקה. בשנים 2010-2011, ייבאה החברה מגוון בשמים ממותגים מארצות הברית, כאשר אלו מלווים בתעודות מקור שהוצאו על ידי הספקים השונים. לימים, ביקש המכס לאמת את תעודות המקור, אולם מכיוון שביבוא מקביל עסקינן, והספק אינו היצרן, לא ניתן היה לספק למכס את רשימת המרכיבים ומקורם. משמעות הדבר היא כי לא ניתן היה להשלים את האימות, ועל כן נשלל מעמד המקור של הבשמים על פי הסכם הסחר רטרואקטיבית, וכתוצאה מכך נוצרו הפרשי מיסים לתשלום. המכס הוציא, אפוא, ליבואנית הודעת גירעון בסך של כמיליון ש"ח, וזו הגישה תביעה נגד החיוב לבית המשפט.

בראש ובראשונה, טענה היבואנית כי הבשמים שייבאה ביבוא מקביל הנם זהים לחלוטין לאלו שיובאו על ידי היבואן הרשמי, ולכן עמידה דווקנית על דרכי הוכחת המקור הקבועות בהסכם הסחר, ובמיוחד הצגת פירוט המרכיבים, מערימה קשיים מיותרים על היבוא המקביל, פוגעת ברווחת הצרכן הישראלי ואינה מוצדקת משום בחינה.

בית המשפט דחה את התביעה, וקבע כי החלטת המכס לפסול את מעמד המקור של הבשמים הייתה סבירה, ומבוססת על הפסיקה הנוהגת. מהבחינה העובדתית, קבע בית המשפט כי הראיות שהביאה התובעת להוכחת מעמד המקור של הטובין אינן מספיקות: כך, למשל, הסתמכות היבואנית על הכיתוב MADE IN USA, שהופיע על אריזות הבשמים, אין בו די, שכן כיתוב כזה אינו מעיד בהכרח על עמידה בכללי המקור שבהסכם הסחר (35% תשומה מקומית), ודי בכך שהבושם עבר עיבוד סופי בארצות הברית כדי שלפי הדין המקומי ניתן יהיה להוסיף את הכיתוב הנ"ל על גבי האריזה; גם הזהות בין מספרי האצווה של הבשמים שיובאו ביבוא מקביל לאלו שיובאו ביבוא רשמי לא הספיקה, ובית המשפט קבע כי המסקנה שמבקשת היבואנית לגזור מזהות מספרי האצווה – לפיה מדובר בפס ייצור אחד שחומרי הגלם בו זהים - היא טענה עובדתית הטעונה הוכחה, ולבית המשפט אין ידיעה שיפוטית בעניין; לסיום, לא העניק בית המשפט משקל ראייתי גם לאישור חתום מטעם נשיא לשכת המסחר האמריקאית, במסגרתו הובהר כי בהתבסס על המסמכים שהוצגו בעת החתימה על התעודות ועל הצהרות היצואן, יש יסוד להניח כי הטובין יוצרו בארצות הברית, וזאת מפני שהאישור לא כלל התייחסות לנתוני הייצור של הטובין ולעמידתם בכללי המקור, או להסכם הסחר בכלל.

אשר לבעייתיות שבעמידת המכס על אימות תעודות מקור ביבוא מקביל, קבע בית המשפט כי התשתית הדלה שהוצגה ביחס לסוגייה עקרונית זו אינה מאפשרת לו לקבל את טענת היבואנית, אך עם זאת נקבע כי מן הראוי היה שהמכס ייתן את הדעת בעניין זה: "בהחלט ניתן היה לצפות, כי במסגרת יישומו את הסכם הסחר, ייתן המכס דעתו גם להיבטים הקשורים ביבוא המקביל, ומהעמדה שנקט המכס בפניי עולה בבירור כי לא כך הוא, וכי סוגייה זו אינה באה כלל בגדר השיקולים הנשקלים על ידו, בין במישור העקרוני ובין ביישום פרטני של כל מקרה לגופו... הדעת נותנת, כי ככל שיתברר כי אכן נמנעת מהיבואנים המקבילים האפשרות לעמוד בדרישות הסכם הסחר, ומטעם זה בלבד נשללת מהם הטבת המכס באופן הפוגע בתחרות וחותר באופן מהותי בתכליות היבוא המקביל – הרי שמדובר בשיקול כבד משקל, אותו על המכס להביא בחשבון, אחרת יוצא שזרוע אחת של מדינת ישראל פוגעת באינטרסים ובמדיניות אותם מקדמת ומעודדת זרוע אחרת שלה".

תהרגו אותנו וזהו

פסק הדין המנחה בנושא יבוא מקביל הוא זה של בית המשפט העליון בע"א 7629/12 אלעד מנחם סוויסה נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC שפורסם בסוף שנת 2014. במסגרת פסק דין זה, נקבע כי היבוא המקביל בישראל הוא חיוני ומבורך:

"בישראל, כפי שכבר צוין לעיל, נקודת המוצא לדיון ביבוא מקביל היא שפעולה במתכונת זו היא מותרת, במישור העקרוני. למעשה, בחירה זו נראית חיונית במיוחד בהקשר הישראלי לנוכח הנתונים המאפיינים את המשק הישראלי – שבו התנאים התחרותיים הם מוגבלים (ואף מעוררים חשש לריכוזיות-יתר הפוגעת בתחרות), בהתחשב, בין השאר, בגודלו הקטן יחסית, בתלות הכמעט מוחלטת ביבוא במגזרים תעשייתיים רבים, ובהיותו מבודד מבחינה כלכלית מסביבתו הקרובה".

בשנת 2016, נכנס לתוקף חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, שפתח את שוק הרכב ליבוא מקביל באמצעות היבוא הזעיר והעקיף. אחת ממטרותיו המוצהרות של החוק, כפי שהיא מופיעה בסעיף 1 לו, שכותרתו "מטרה" היא לקדם את התחרות בענף הרכב.

כל עוד המכס הישראלי לא ישנה את הגישה הדווקנית בתחום תעודות המקור של מוצרים ביבוא מקביל, יצא שכרנו בהפסדנו, שכן היבוא המקביל קיים רק כל עוד יש פער מחירים בין מחיר המכירה של היבואן הרשמי לבין מחיר המכירה של היבואן המקביל. חיוב יבואנים מקבילים בתשלום מסי יבוא שהיבואן הרשמי אינו חייב בהם ימחק את הפער הזה, יהפוך את היבוא המקביל ללא כדאי וישאיר את היבואנים הרשמיים ללא תחרות.