"מלט העברי קורא לך: "דרשני"! בונה, מהנדס, קבלן, פועל - אם עובדים אתם, היו נאמנים למלט העברי, המלט שלכם... הגבירו מאמצים ועזרו למלט העברי לכבוש את השוק! בל יראה ובל יימצא גם שק מלט זר אחד בשנה בשום בניין! לא יקום בית עברי במלט זר!" (מתוך מודעת האיגוד למען תוצרת הארץ, בעקבות ייבוא מלט לפלשתינה-א"י, 1936).
ממש בשעת כתיבת שורות אלה, חוסמים עשרות מעובדי חברת המלט הר-טוב את מבואות ירושלים באמצעות שקי מלט, במחאה על כך שלפני כעשרה ימים החליטה הועדה המייעצת לשר הכלכלה שלא להטיל היטל היצף על מלט מיובא מיוון ומטורקיה. 120 עובדי חברת הר-טוב טוענים, כי קבלת עמדת הועדה, והימנעות שרי האוצר והכלכלה מהטלת היטל היצף על המלט המיובא, מסכנת באופן ממשי את המשך קיומו של מקום עבודתם.
הצעד העיקרי של יצרנים מקומיים נגד יבוא מחו"ל הוא השימוש ב"היטל היצף", דהיינו הטלת היטל על יבוא במחירים זולים יותר ממחיר הייצור המקומי. ואולם, התהליך לקביעת ההיטל הוא רב-שלבי ומורכב למדי: ראשיתו בתלונת יצרן מקומי כי יבוא טובין בהיצף גורם - או עלול לגרום - נזק ממשי לייצור המקומי, והמשכו בפתיחת חקירה על ידי הממונה על היטלי סחר, תוך שמיעת כל צד מעוניין. לאחר חקירה ודרישה, מעביר הממונה ממצאים סופיים לוועדה מייעצת, שגם בפניה ניתן להגיש טענות, בכתב או בעל פה. בסיכומו של תהליך זה, מגישה הוועדה המייעצת לשר המופקד על התחום את מסקנותיה והמלצותיה. לאחר עיון בהמלצות אלו מחליט השר אם להטיל היטל היצף או היטל משווה, או שלא להטילו, וזאת בהתחשב, בין השאר, ביחסי הסחר של ישראל עם מדינות חוץ ובנימוקים הנוגעים למשק בכללו. אם מחליט השר כי יש להטיל היטל היצף - מועברת החלטתו אל שר האוצר, ואזי, בכפוף לאישורו, יוטל ההיטל.
ראשית הדברים בענייננו מצויה בתחילת שנת 2017, אז פנתה יצרנית המלט הר-טוב בתלונה לממונה על היטלי סחר במשרד הכלכלה, על רקע עלייה משמעותית בהיקף יבוא המלט מיוון ומתורכיה, שלטענתה נמכר ליבואנים הישראליים במחירי היצף. התלונה, אליה הצטרף גם מונופול המלט נשר, הובילה לפתיחה בחקירת היצף ביבוא המלט לישראל על ידי הממונה על היטלי סחר.
החקירה שהתנהלה נמשכה כשנה וחצי, עד אשר בחודש אוגוסט 2018, החליט הממונה לקבל את תלונת הר-טוב ונשר, והמליץ על הטלת היטל בשיעור של 7.4%-22.8% על יבוא מלט מיוון וטורקיה למשך חמש שנים. בהודעת משרד הכלכלה נאמר, כי על פי הממצאים "התקיים יבוא בהיצף של צמנט פורטלנד אפור, וכי יבוא בהיצף זה גרם לנזק ממשי לענף היצרני המקומי". לדברי הממונה, גובה ההיטל, שינוע בטווח שבין 4 ל-12 דולר לטון, יאפשר ליבואני המלט "להמשיך ולפעול בתנאי סחר הוגנים ותחרותיים אל מול היצרנים המקומיים". לדבריו, "גדל בשנים האחרונות מספר היבואנים המייבאים מלט לישראל ממגוון מדינות לרבות יוון וטורקיה ולא צפוי מחסור במלט בשוק המקומי".
ואולם, כאמור, חברי הועדה המייעצת לא השתכנעו בצדקת התלונה, ועל כן החליטו שלא להמליץ לשר להטיל את ההיטל (מה שהביא, בתורו, לנצירת ירושלים בשקי מלט על ידי עובדי מפעל המלט הר-טוב).
בעבר, היה מפעל הר־טוב בבעלות נשר, והממשלה כפתה עליו ב–2015 להימכר, כחלק ממאמציה להכניס תחרות לענף המלט. חרף ההפרדה בין המפעלים, ובשל העובדה כי היבואנים אינם רבים, בפועל קיימים אינטרסים עסקיים צולבים בין הר־טוב למונופול נשר, והם לא מתחרים זה בזה.
מלחמתה של חברת נשר ביבוא המלט לישראל מתנהלת מזה קרוב ל-20 שנה, כאשר בספטמבר 2001, הגישה לממונה על היטלי סחר תלונה על יבוא מלט בהיצף מירדן, מרומניה ומתורכיה. הממונה קבע אז, כי היה לכאורה יבוא בהיצף של מלט מתורכיה, והנחה את נשר לנהל מגעים עם היבואנית הישראלית לגבי מכסות יבוא שיתקבלו בהסכמה על ידי שני הצדדים.
הגבלת היבוא, והמשך המונופול של חברת נשר, הביאו לעליות במחירי המלט (בפברואר 2002 הם עלו בשיעור של 2%, וביולי הייתה עלייה נוספת, בשיעור של 2.54%), כאשר במקביל, בסוף שנת 2003 קיבל שר התמ"ת את המלצת הוועדה המייעצת, והחליט להטיל היטל היצף קבוע על יבוא מלט מתורכיה. שר האוצר אישר אז היטל היצף בשיעור של 83.5 דולר לטון מלט. בסוף שנת 2006 הופחת ההיטל לשיעור של 66.4 דולר לטון מלט, והדבר נמשך עד לשנת 2007, אז החליטה ועדת הכספים של הכנסת להאריך את תקופת ההיטל בשנה אחת נוספת.
במבט על, אשר אינו מתמקד רק ב-120 עובדי הר טוב, או ב-800 עובדי מפעל נשר, אלא בשמונת מיליון אזרחי מדינת ישראל, מקבלים פרופורציה: על פי נתוני לשכת המסחר, שוק המלט בישראל נאמד כיום בכ-3 מיליארד שקל בשנה. מחירי המלט משפיעים באחוזים בודדים על עלויות הבנייה של דירות, אולם הם משפיעים בשיעור משמעותי בהרבה על מחירי תשתיות במימון המדינה (כלומר – מכיסנו), והמשמעות היא כי מי שמשלם על הייצור היקר של מפעלי נשר והר-טוב הוא משלם המסים הישראלי, בין אם יש ברשותו דירת מגורים ובין אם לאו.
כפי שראינו, בשנת 2007, החליטה ועדת הכספים של הכנסת כי במאזן בין שיפור איכות חייו ורמת חייו של האזרח הישראלי ובין עובדים במפעל מוגן כלשהו - ההעדפה היא לפעול למען העובדים, וכנגד אזרחי ישראל. כפי הנראה, בסיבוב הנוכחי השכילו עוד קודם לכן חברי הועדה המייעצת להעדיף את טובת הציבור על פני טובת היצרן המקומי, ועל כך יש לברך.